אם יצוץ איזשהו מבקר סרטים מתחכם ויקבע ש"זעם" אינו אלא גרסת כיסוי לסרטים הישראליים "כל ממזר מלך" (1968) ו"לבנון" (2009), לא תהיה זו סתם המצאה או הזיה גחמנית. כזכור, במרכז סרטו של אורי זוהר "כל ממזר מלך" הוצבה סצינה תלושה לגמרי מיתר העלילה, ובה שוחזר קרב הטנקים הפרטי שיוסי לפר, בעל עיטור הגבורה, ניהל לבדו, בפאתי חאן יונס ביוני 1967 , כנגד גדוד טנקים מצרי שלם.
"לבנון" של שמואל מעוז תיאר את יומה הראשון של מלחמה אחרת, מלחמת לבנון הראשונה, וביסס את תסריטו על קורות צוות טנק בודד, הנקלע, כמה מסכן, לתוך משימה סוריאליסטית קמעא בעומק קווי האויב המוסלמי-לבנוני. בדרך כזו או אחרת, "זעם" הוא שילוב רעשני של הגישות שפורטו בשני סרטים ישראליים אלה.
המועד הוא חודש אפריל 1945, כחודש לפני כניעת גרמניה הנאצית. טנק בפיקודו של בראד פיט נקלע לקרב אבוד לכאורה כנגד גדוד גרמני חמוש. היחס המספרי בין הלוחמים הוא חד - חמישה אמריקאים מול 300 גרמנים. תחת מטרייה עלילתית לוחצת שכזו, משתדל "זעם" לבחון את האמיתות ואת המיתוסים המתומצתים במונח "לחימה ללא פשרות" או "קרב ללא כניעה" וכיוצא באלה, הוראות הפעלה צבאיות, המנסות להכפיף חיילים באשר הם אל משימות המוות שלהם.
דיוויד אייר, שעד כה ביים ארבעה סרטי אקשן עירוניים, מתנפל פה על ההזדמנות להפעיל כוח אש בלתי מוגבל - טנקים, מרגמות, בזוקות, תותחים, מקלעים כבדים - המעמיד בצל את כל אותם אקדחי מגנום ותתי מקלע שבהם נאבקו עד כה הגיבורים של סרטי הפעולה שלו. מרוב התלהבות מצעצועי המשחית המרובים שהומטרו על חדר המשחקים שלו, דומה כי אייר, החתום גם כתסריטאי על המוצר ההוליוודי הזה, שכח לעגן את סרטו באיזושהי השקפת עולם - ימנית, שמאלנית, מיליטריסטית או פציפיסטית. "זעם" הוא יותר בבחינת מופע זיקוקין די-נור, שבו מחלקת האפקטים מפגינה את מיומנויותיה המקצועניות הגבוהות.
מה עם איזו השקפת עולם? זעם. צילום: באדיבות קולנוע "לב"
כמו ב"לבנון" של מעוז, גם הלוחמים בטנק הבודד של פיט מעוצבים כסטריאוטיפים שאמורים לייצג את כלל החברה האמריקאית, חברה שממנה נשאבו אל השירות הצבאי. הבולט שבהם הוא השחקן לוגן לרמן, המגלם חנון מבוהל, שעצם הטלתו לשדה הקרב הוא אקט איבוד הבתולים שלו. מזכיר את הדמות שגילם יואב דונט בסרטו של מעוז. במיטב מסורת המערבונים הקלאסיים, ומאוחר יותר סרטי המשטרה של קלינט איסטווד, גם "זעם" בנוי סביב מערכת היחסים בין חונך בוגר (פיט) לחניך מפוחד (לרמן), שלבסוף לומד את העבודה, ועוד איך.
הנקודה המעניינת ב"זעם" היא עיצוב הקרבות השונים, שלתוכם נקלע צוות הטנק, כסדרה של משימות לא סדורות. כלומר, ההפך מתוכנית קרב מתוכננת מראש. דברים דומים אומנם נראו כבר בסרטי מלחמה קודמים (כולל "כיפור" של עמוס גיתאי), אבל דווקא ב"זעם" מקבל הדבר משנה תוקף, משום שהסיבה האפשרית היחידה לעצם ההחלטה על הפקת סרט שכזה בשנת 2014 יכולה לנבוע רק מפטריוטיזם אמריקאי לוהט. והרי פירוק המלחמה לסדרת אירועים, שחוסר החיבור ביניהם מציג את מופרכותם העקרונית, היא ההפך מאמירה פטריוטית. פרדוקס שלא נפתר במהלך
134 דקותיו הגדושות של "זעם".
הסצינה הטובה ביותר ב"זעם" היא בכלל סצינה ביתית, לא קרבית, שבמהלכה מכונסים סביב שולחן אחד חמשת אנשי צוות הטנק, יחד עם שתי נשים גרמניות, שאחת מהן נאנסה זה עתה. דווקא בהתבוננות המפוכחת, המסוקרנת, על משתתפיה של סעודה מקברית זו, בלי כל אותם עזרי פיצוץ ואבק שריפה, מצליח אייר להוסיף משמעות וערך מוסף לכל הטררם הזה שהוא הקים מסביב.