"פייר וז'אן", גי דה מופסן,
מצרפתית (וכן פתח דבר): רמה איילון,
ספרית פועלים, 166 עמ'
אולי כדאי לקרוא את פתח הדבר של המתרגמת לאחר קריאת הרומן הקצר, כדי לא לגרוע ממנת המתח השמורה בסיפור עצמו. דבריה הקצרים של רמה איילון מקרבים את הקורא אל האיש גי דה מופסן (1850-1893), אל אפיוני כתיבתו ואל טרגדיית חייו הבוגרים (התרגום הראשון של הרומן יצא לאור ב-1949 בהוצאת ש. פרידמן). כמי שנחשב למבשר הסיפור הקצר, גם בפורמט של רומן קומפקטי, הוא מספר בפשטות המכילה את המורכב. הסיפור שלו מקפיד על מסלולו הצר ונושא מעמקים פסיכולוגיים בעודו נמסר בקילוח קל לקריאה.
לרומן עצמו הקדים מופסן מסה בשם "הרומן", שיש בה תוכחה כלפי מבקרים וסופרים שאינם מאפשרים חיים ליצירות שסוטות מהדרכים הכבושות. מופסן שואף להנהיר לקהל את ההעזה והמקוריות שבז'אנר הרומן הריאליסטי. "מטרתו אינה לספר לנו סיפור הרפתקאות, לשעשע אותנו או להרטיט את לבנו, אלא להכריח אותנו לחשוב, להבין את משמעותן העמוקה והנסתרת של ההתרחשויות".
ב"פייר וז'אן" אכן יש משמעויות תת-קרקעיות רבות. ההתנסויות האישיות של מופסן חוברות כאן לאמיתות אוניברסליות. הסופר, שהתעמק בתורת הפסיכולוגיה של תקופתו, נולד ובגר בחופים הצפוניים של נורמנדי. הוא מתאר חיי משפחה בורגנית בלה-האבר, בתקופה קצרה של חופשת קיץ. ההורים, שפרשו מעסקי חנות התכשיטים בפריז, מארחים בביתם שבעיר הנמל את בנם הרופא, פייר, ואת בנם הצעיר, עורך הדין, ז'אן. השניים מייצגים הפכים במראיהם ובאישיותם. הרופא הינו חריף, חם מזג, צופן אופל בקרבו. עורך הדין הבהיר ותכול העיניים הינו רך לב, שקט, נעים. האב מתברר כאיש פשוט ולא מבריק, מרוצה בחלקו ונעדר רגישות. האם צומחת לישות דומיננטית, למרות חזותה הכנועה. לפורום המצומצם תתלווה אלמנה, צעירה, נאה ומחושבת, ודמויות משנה גבריות - ימאי ותיק, רוקח קשיש.
הים על כל מופעיו הרוגעים והסוערים ילווה את התהפוכות הרגשיות של הגיבורים, ובמיוחד את אלה של פייר, הגיבור הטראגי. הפתיחה הפסטורלית של שיט משפחתי אגב פעילות דיג תכיל בתוכה את הדרמה שתתפתח בהמשך. בין האחים, ההפכים, שוררת תחרות, שפייר מטעין אותה באנרגיות. רמה איילון קובעת שמדובר בכפילים, כלומר בשתי פניה של מהות אחת. ומהות אחת שצדדיה כה מנוגדים, סופה להיקרע. במאבק בין שתי ישויות - אחת תשרוד. ובסיפור הזה, אחת תתבסס היטב בעולם הבורגני הישן והחמים.
מי שאינו יכול להכיל את האמת האכזרית של החיים, מי שמתרוצץ בלילות על המזח העטוף בערפל, הוא זה שייפלט מן המסגרת המגוננת. "החיים מורכבים מהדברים השונים ביותר, הבלתי צפויים, הסותרים והבלתי מתואמים ביותר", כותב מופסן בפרק "הרומן". "הם אכזריים, מקוטעים, שרירותיים, רוויים באסונות מחוסרי פשר, נטולי היגיון ומלאי סתירות (...) לכן, לאחר שבחר נושא לרומן שלו, יברור האמן מתוך אותם חיים גדושים בצירופי מקרים ובזוטות, את הפרטים המהותיים לנושא שלו ואת כל היתר יסלק הצדה".
ואכן, הסופר מממש כאן היטב את התיאוריה. ידיעה משמחת שמגיעה לפתע לבית המשפחה הופכת לאסונה. ירושה לא צפויה תפרק את המשפחתיות הזחוחה. בהדרגה יתברר שבגידה נטמנה ביסודות השלווה הפנסיונית.
מופסן בונה את ההתרחשות כמגדל שצומח הפוך, לתוך אדמת החוף הלא רוגעת. מי שיבקש התרה ופיוס לא ימצא אותם כאן. בבגרותו הכיר מופסן את המציאות מצדה הפחות מפנק. הסופר הפורה, איש המסע, מת בבית חולים לחולי נפש בהיותו בן 43, שנה וחצי אחרי שניסה להתאבד. מי שהיה בן חסותו של גוסטב פלובר ומכרם של מיטב סופרי אירופה שהסתופפו בצרפת באמצע המאה ה-19, היה חולה בעגבת, שכילתה לבסוף גם את שפיותו.
קישון
עכשיו מקופלים בהן הרבה פריטי נוסטלגיה שמוסיפים רכות נכמרת לקריאה בהומורסקות של אפרים קישון. צעירים בני 40 יתקשו להיזכר באירועים כגון חפיסת "דובק 10" הנגלית על קרקעית ים אילת, או המתנה בת ימים עד שמרכזנית איטלקייה תשיג קו בינלאומי. הטקסטים עצמם מפתיעים בטריותם המשעשעת. בב"ספר המסעות"", שיצא לראשונה ב-1988 (ספריית מעריב) ומוגש עתה בהוצאה מחודשת (ידיעות ספרים), הגיחוך המהתל עדיין רלוונטי. האיטלקי עדיין איטלקי, שופע חיוכים ושמחה ושרוי בשביתה. הישראלי קרתני, בור ועם הארץ, משתאה בקולניות מסופר אמריקאי שנקלע לארץ. האישה הקטנה עדיין הורסת את הטיול בוורונה בגלל אובדן עפרון איפור.
ונבחרי הציבור? שמא השכילו להצניע לכת בשביל ישראל בלבד, מאז כתב קישון על ח"כ. י.ל. סלוצ'קובסקי? להפך, להפך. "תוכי" (זה כינויו המפלגתי של י.ל.) לא שהה באיזה כרך ניו יורקי מענג בשעה שהוזעק להצבעה בכנסת שבה נדרש חוד קולו. הוא הרחיק מהמולדת אל הקונגרס הליברלי של ציידי הגולגולות בגיניאה החדשה. גם "ספר משפחתי" יצא עתה מחדש באותה הוצאה.
עמוד 58
הניחוח החזיר לי את נעורי. מיכל ואני, צמד תיכוניסטיות שמעולם לא חדל לחסל כריכי חמאת בוטנים בדבש. אגוזן, קראו לפינאט באטר מתוצרת ישראל. עכשיו היה מרוח על כריכת "הגבר הזה" (מאת ג'ודי אלן מלפיס, הוצאת אהבות, 494 עמ') ואף חדר בנחת אל בין דפיו. רחצתי את הספר בסבון ובמים ותליתי לייבוש.
הגימיק היחצני שהצמיד לספר אריזה פלסטית גדושה בחמאת בוטנים עשה את שלו. הריח השמנוני המפתה דבק גם בעמוד 58, שבו נאמר: "'תירגעי, אווה', הוא מרגיע אותי בשקט. "את יודעת שאת רוצה את זה".
הרולד רובינס, נשמתו עדן, נראה משמים לצד אלן מלפיס, אף ששאלה ממנו את המשפט המאצ'ואיסטי שאחריו נושר הביגוד. בהיפוך יוצרות ההחפצה מתבוננת כאן מעצבת לונדונית בגבר כמו היה אגרטל שהופחו חיים בחלציו. טרם הגעתי לעמוד שמנמק את חמאת הבוטנים.