"היהודים באים", ערוץ 1, יום ו', 7.11
"היהודים באים" שעלתה אתמול בערב (ו') בערוץ הראשון היא יותר מעוד תוכנית סאטירה (מוצלחת) - היא הפתעה מרעננת ואזהרה/תזכורת לערוצים המסחריים: הענק הישן זה עשרות שנים מתמתח על משכבו ומתכוון לחזור לחיים.
בלי להרוס יותר מדי את ההפתעה לאלה שלא ראו, "היהודים באים" היא אוסף אפיזודות המציגות תמונות מהתנ"ך ומהעבר היהודי-ישראלי הקרוב יותר באור מודרני, סאטירי, מעלה חיוך ולפעמים מצחיק ממש. לא תופסים את הבטן ומתגלגלים על הרצפה מול "היהודים באים", אבל גם לא זזים באי נוחות על הכיסא ומוכנים לנדוד בכל רגע לערוץ אחר.
ראיתי כמה פרקים כדי להיות משוכנע והשתכנעתי. הסדרה אינטליגנטית, שומרת על איכות, ובעלת יתרון נוסף: לא השתגעתם משלמה המלך או מאברהם אבינו? חכו דקה או שתיים, "היהודים באים" ממשיכה הלאה, בקצב מהיר, לאפיזודה הבאה, אל יוסף שמנדנד עם החלומות שלו, אל יצחק שמתחמן את אביו ואת אלוהים - סביר להניח שתמצאו בדרך איזה עניין ליהנות ממנו.
גם כשיגאל עמיר ומשפחתו נכנסים לתמונה. יגאל עמיר שייך עכשיו, למרבה הצער, לנצח היהודי, ואני חייב להודות שישבתי על קוצים בקטע ארוחת הצהריים של משפחת עמיר - אבל גם אותו צולחת התוכנית בשלום. מי שיזעף, מומלץ לו להחזיק מעמד. "היהודים באים" מלוטשת, לא מנדנדת, שווה את המאמץ.
אזהרה לערוצים המסחריים. "היהודים באים". צילום: נטלי מרכוס
ההפרעה היחידה להנאה הייתה דווקא העברית, שברגעים מסוימים אפילו ממש הכעיסה. לא העברית בעצם, אלא הדיקציה שלה כפי שיצאה ובוטאה בפי השחקנים. תהרגו אותי, למה עברית של טלוויזיה צריכה להישמע כמו מורה לדקדוק? למה למשל המילה "במה", שברחוב מבוטאת בבי"ת בשווא ובמ"ם בקמץ (או פתח, למי אכפת), יוצאת מהפה של השחקנים עם בי"ת בקמץ (או פתח, למי אכפת), ומ"ם בסגול (או צירה, למי אכפת)? מישהו בכלל הצליח לעקוב אחרי כל הקמצים והפתחים שכתבתי כאן? למישהו אכפת? למה לכל השדים "לכאן" מבוטאת כמו "לחאן"? יצחק הכפות על המזבח בהר המוריה מנסה לתחמן את אלוהים ואת אביו שעומד לשפד אותו בסכין, אז עברית יפה בראש שלו? בחייאת רבקום, תנו לנו את העברית של הרחוב, הנהדרת, מלאת הקסם והמיץ. מספיק התעללו בנו בדיקציות מיותרות בשיעורי הדקדוק בבית הספר. את העברית היפה תסגרו בפסוקו של יום.
אבל מלבד זאת "היהודים באים" מתקתקת. יהיו כמובן צדקנים מקצועיים שיצרחו. על כבודו של התנ"ך (שאגב לא נפגע לרגע). על ארוחת צהריים בבית משפחת עמיר. על הסאטירה בכלל. בערוץ 1 לא צריכים להתרגש. אם לא יקפצו עליהם בצעקות, זאת תהיה סיבה להתרגש. וצדקנות היא אחת מהמחלות הכרוניות שאי אפשר להיפטר מהן, אז לוקחים כדור מתאים וחיים איתה. "היהודים באים" פוסעת בביטחון בגבולות ההומור, לא גולשת לעבר הבוטה, המזעזע וחסר הטעם. אם לנסח בפשטות, "היהודים באים" היא אחלה סדרה.
בוני גינצבורג מפרשן, ערוץ הספורט
מייק סקסטון הוא אושיית פוקר בינלאומית - שחקן ידוע וגם פרשן. בסדרה "פוקר עולמי" המשודרת בערוץ אגו חובש סקסטון את מגבעת הפרשן ומפגין יכולת להטוטים מעט אחרת - לדבר הרבה בלי לומר דבר. אם אחד השחקנים, נאמר ג'ון, קיבל, נאמר, אס לב אדום, סקסטון מכריז - בהתרגשות גדולה - שג'ון קיבל אס לב אדום. ואם קיבל ג'ון האמור 6 סטון - בהתרגשות גדולה לא פחות - שג'ון האמור קיבל 6 לב אדום. יש לציין שג'ון האמור זוכה באותה מידה של התרגשות גם אם קיבל 6 לב שחור.
אך סקסטון ניחן בתכונות שהופכות אותו לפרשן האולטימטיבי. הוא בעל קול חזק ומהדהד. הוא בעל נוכחות שמשתלטת על הסביבה - הוא גדל גוף, וידיו מתנופפות כשהואמדבר. הוא מתלבש בגוונים שאי אפשר להחמיץ - חולצות בצבע בננה וחליפות חרדל - וישנו רק העניין הקטן הזה, הקטנוני הזה, שהוא לא אומר כלום. פשוט כלום. אם היו מציבים במקומו קולב בגדים, מידת הידיעה של הצופה והבנתו את המתרחש על שולחן הפוקר לא הייתה נפגעת אפילו בחלקיק אחד של מידע, אבל כאן מצוי הטריק של סקסטון. בהופעתו הכללית הוא מייצר תחושה כאילו הוא מעיין שופע - מה מעיין? נהר, סמבטיון - של מידע, ושבלעדיו אפשר לסגור את העסק. בעל כורחו הצופה מרותק אליו בשעה שסקסטון, כאמור, לא אומר כלום.
נזכרתי בסקסטון השבוע כשצפיתי באחת מתוכניות ערוץ הספורט ועל המסך, בתקן של פרשן, הופיע בוני גינצבורג שלנו. יש לי פינה חמה בלב לבוני, בכל זאת מדובר במכביסט מכובד לשעבר, אלא שכבר זמן מה אני מרגיש שהוא מזכיר את פרשן הפוקר המדובר. בוני אומנם אינו לובש חליפה בצבע בננה ובמונחים של קוד לבוש ישראלי הוא תמיד אלגנטי ומגוהץ, אלא שהדמיון הופך לגדול הרבה יותר כשמשגיחים בתוכן שבוני מייצר.
גם בוני שלנו הוא חביב המצלמה. הוא חתיך - מספרות לי הבנות, יש לו ביטחון, יש לו להט, גם ידיו שלו מתנופפות כדי לחזק את הרושם שמייצרים דבריו. לא פעם הוא מתפרץ לדברי המשתתפים האחרים בפאנל באופן שמדגיש - לדעתו - את חשיבות דבריו ואת הדחיפות - לדעתו - שיש להעבירם לצופה בבית, ורק כשיורדים קצת לעומק דבריו, ולא צריך לרדת הרבה, מגלים את העניין הקטן הזה, שבדומה לסקסטון, בוני לא אומר כלום.
גינצבורג. חתיך אבל לא אומר כלום. צילום: יוסי אלוני
הנה תרגיל שהכנתי לצופה/קורא: קח פרשנות ממוצעת של בוני, חסר ממנה משפטי דני נוימן בסגנון "כמו שזה נראה עכשיו, מכבי תל אביב היא כנראה הקבוצה הטובה בארץ", וראה מה נשאר לך ביד. רמז: כלום. גורנישט. עכשיו חזור על התרגיל באופן מעט שונה: צפה פעם נוספת בפרשנות של בוני, אבל הפעם כשהווליום של המכשיר נמצא על מיוט. עקוב אחר הבעת הפנים הרצינית, אחר הידיים המתנופפות לכל הכיוונים, ותגיד אם זה לא נראה דחוף, בהול, חשוב, לפחות כמו התרעה של פיזיקאי גרעין מפני פצצה אטומית שבכל רגע עומדת ליפול לנו על הראש.
ייאמר כאן: זה לא שבוני הוא הפרשן הרע ביותר שיכול היה ערוץ הספורט למצוא. באופן אישי אני לא יודע את מי אני מעדיף לשמוע - את בוני או את, למשל, שלמה שרף, שטווח הזיכרון שלו שקול לזה של דג זהב. מבחינת שליימה, אם מאמן מנצח במחזור בודד, הוא מועמד ראוי לאימון הנבחרת וההתאחדות צריכה להתבייש שלא מינתה אותו מזמן, ואם המאמן מפסיד בשבוע שלאחריו, זו בושה וחרפה וצריך היה לפטר אותו מזמן.
אינפלציית תוכניות הדיבור שהשתלטה על ערוץ הספורט הביאה לצורך בגיוס מוגבר של שדרים ופרשנים. אם לבחון את התוצאה הנשקפת מהמסך, אנשי הצוות מושלכים למים הקרים כמעט ללא הכשרה כלשהי, ובוודאי ללא מערכת הדרכה קבועה של משוב והפקת לקחים.
אפשר גם לעשות את זה אחרת. מותר לקחת מישהו לפינה ולהגיד לו בלחש, צ'מע, לא יזיק אם תתמקד יותר ותתחיל קצת לדבר לעניין. בוני גינצבורג יכול להיות התחלה מצוינת.