ישנה איזו מלכודת בהופעה של שלומי שבן בפסטיבל הפסנתר, שמתקיים כבר זו השנה ה-16, ושהפך מזמן למסורת תל אביבית יפה. שבן הוא פסנתרן קלאסי בהכשרתו, שניגן עם הפילהרמונית, ואף נסע ללמוד פסנתר בלונדון. לאור כל זאת, אין זה מפתיע ששבן הוא אורח קבוע בפסטיבל הפסנתר, שנראה תפור על מידותיו.

וכאן מגיע הקאצ'. כי הרי מה כבר יש לשבן לחדש בהופעה כזו? אמנים כמו יהודית רביץ ואתניקס, שנמצאים בין רשימת האמנים שמופיעים השנה בפסטיבל, רחוקים מעולם הפסנתר, ולכן אולי גם מסקרן יותר לראות מה יניב המפגש ביניהם. את האתגר הזה ניסה שבן לצלוח בכמה דרכים בהופעה שנערכה אתמול (ה') במשכן לאומניות הבמה בתל אביב, והוגדרה בפרסום שקדם לה כ"מופע סולו ויזואלי מיוחד אשר ינסה לבדוק את גבולות הדמיון והמציאות, החיים והשיר".

ואכן, המופע החל כמו במין חלום, כששבן עולה לבמה, מזיז את השפתיים אך הקול שיצא הוא של המשורר דוד אבידן מדקלם את שירו "נוקטורן" ששבן הלחין לאלבומו "מגדל הפזמון". אז הגיעו "לילה אחרון בלונדון", "היופי שלך מכאיב לכולם", ושיר נוסף מהאלבום האחרון, "תמונה משפחתית עם רוה"מ", אולי השיר האקטואלי במופע ובכלל של שבן, שיר מחאה שמכוון לראש ממשלה אחד מאוד ספציפי, שבמקרה גר בימים אלו (גם) ברחוב בלפור בירושלים.


שיתוף פעולה קצר מדי. חנוך ושבן. צילום: נמרוד גרינברג

"כשהוא צוחק אתה מזיע מעל דפי החינמון, כן גם בגיהנום הוא יעשה לך בושות". אבל בהופעה, מול קהל מעונב במשכן לאומנויות, בלב תל אביב, קשה היה שלא לתהות האם שבן לא משכנע את המשוכנעים. לא מעט ביקורת הושמעה לאחרונה על כך שפסטיבל הפסנתר לא נותן ביטוי למוזיקה מזרחית. ואכן, חייבים להודות שהפסטיבל לא השכיל במהלך השנים להביא קהלים אחרים, מגוונים יותר.

אחר כך הגיע "שגר פגר", במקור של הבילויים, והעסק החל להתחמם. שבן נראה בשיאו בשיר הזה, נותן שואו על הפסנתר, ואז חוזר לשיר שקט הרבה יותר, "דיוטי פרי", עם הטקסט העוצמתי והחודר. ואז מגיע רגע שיא בהופעה, והבמה כמו מתרחבת למימד נוסף: התזמורת הישראלית של ירושלים נכנסה, כשהיא מנגנת את "חתונה לבנה" של שלום חנוך, שעולה לבמה ומבצע את השיר יחד עם הפסנתר של שבן. וכן, זה היה טוב בדיוק כפי שזה נשמע. 

חנוך בהחלט הוסיף למופע, אם כי שיתוף הפעולה, כמו גם המופע כולו, היה קצר מידי. הם ביצעו ביחד קלאסיקות נוספות של חנוך, "קרן שמש מאוחרת", ו"זה רק געגוע", ואז חנוך ירד מהבמה ושבן ביצע את "תרגיל בהתעוררות", שיר הנושא של האלבום האחרון, כשהתאורה הופכת לכחולה וסגולה, והולוגרמה של אשה מלווה את השיר.

בכלל, התאורה והבמה היו מצוינים, והתזמורת של ירושלים הוסיפה מימד קלאסי, ובשילוב עם התופים מלמעלה (תמיר מוסקט הנהדר), הבס והסקסופון משלימים קונצרט של ממש, שהגיע לשיא ב"מותק את אצלי בראש", שיר של בוב דילן במקור ששבן תרגם לאלבומו "עיר" .

שבן הוא פרפורמר מצוין, חיית במה שיודע להחזיק ולרגש קהל בכל רגע. הוא לא צריך נגנים נוספים ("זה רק מותרות" הוא הגדיר זאת), וגם לבד עם הפסנתר הוא מעניין. הוא מתקשר עם הקהל בקטעי הקישור שבין השירים, משעשע כשצריך, כמו למשל לפני "איקאה" הנהדר, אחד מקטעי הסיום של המופע ("זה שיר על רשת של רהיטים שאת שמה אני מעדיף להזכיר, אבל זהו שיר מטאפורי כמובן, על פחד מסקנדינבים").

בשיר " לילה אחרון לונדון" מספר כאמור שבן על התקופה הלא פשוטה שבה הלך, כבחור צעיר אחרי צבא, ללמוד פסנתר ב'קולג' המלכותי למוזיקה בלונדון', "בעיר שכל מה שנתנה לי הוא הסבר, כיצד ניתן להסתדר בלי אהבה ובלי חבר, שרק קרעה לי את הלב ואז קראה לי משורר". אתמול, כשהוא כבר בוגר יותר ועם מעמד אחר, זה היה סיבוב נצחון שלו. מול אולם מפוצץ, כשכל הכרטיסים נמכרו מראש, שבן, ההצגה הכי טובה בעיר, יכול להסתכל אחורה על התקופה ההיא, ולחייך.