"ביני לבין מדונה, בנאדם, זה היה מיני, זה היה יצרי, זה היה יצירתי... זה היה פופ" (נייל רוג'רס, מפיק האלבום "כמו בתולה")
בקיץ 1984 חגגה מדונה לואיז צ'יקונה 26. כמה שבועות לפני כן סיימה להקליט את אלבומה השני. היא כבר ידעה שיש לה ביד תשעה שירים מנצחים, אבל חברת התקליטים ביקשה להמתין עד בוא החורף, כמה שיותר קרוב לחג המולד, התקופה המתקתקה שבה האמריקאים, גם בזמן משבר כלכלי קשה, מפנקים את עצמם במתנות, בספרים ובתקליטים. ואז הגיע הטלפון מ-MTV.
הרשת הצעירה, בת שלוש שנים בלבד, הייתה במצוקה. בספטמבר תכננה להעביר בשידור חי את הטקס הראשון של חלוקת פרסי הווידיאו ולא מצאה עדיין מופע אורח שיהלום את צופיה הצעירים. מדונה התנתה את הופעתה שם בביצוע שיר חדש בשם "כמו בתולה" ("Like A Virgin"). הרשת, בלי לדעת עם מי באמת יש לה עסק, הסכימה.
זה היה הרגע שבו מדונה עלתה על מסלול ההמראה. איש כבר לא יעצור אותה יותר. השואו של מדונה באותו ערב בלתי נשכח ב-14 בספטמבר היה אמור לכלול נמר בנגלי, אך בסופו של דבר היא הסתפקה בעוגת ענק ובשמלת כלולות שכללה מחוך, חגורה קינקית ונעלי עקב דקיקות, שמהן נפלה והתגלגלה על הרצפה, אולי מפני שהייתה, איך נאמר זאת בעדינות, קצת שתויה.
מדונה, שתמיד ידעה להישאר בשליטה, הפכה את הנפילה לחלק מהופעתה וזחלה אל מול עיניהם הנדהמות של מילוני אמריקאים. איש לא הרגיש שמשהו השתבש, כולם הביטו בלבנים שנחשפו מתחת לשמלה שהתעופפה באוויר, בדיוק כמו שמלתה של מרילין מונרו בסרט הקולנוע "חטא על סף ביתך". מי יודע, אולי הם חשבו שזה הומאז'.
חלק מהתגובות למופע היו קשות, אבל כל מי שהספיד אותה בתום אותו ערב עוד יאכל את הכובע. בעוד חודשיים בדיוק מדונה תהיה הדבר החם ביותר בארצות הברית של אמריקה. שש שנים לפני כן, עם 35 דולר בלבד בכיס, הגיעה לניו יורק נערה בת 19 ממשפחה מרובת נפשות ממישיגן עם חלום שמשותף לה ולעוד מיליוני בנות גילה: לכבוש את התפוח הגדול, או במילים אחרות, להיות מפורסמת.
היא אומנם רצתה להיות רקדנית ושחקנית, אך כמי שספגה חינוך קתולי קפדני בילדותה, לא חלמה להשתמש במיניות שלה. להפך, בתיכון סירבה לגלח את רגליה ואת בית השחי, נמנעה מאיפור והסתובבה כשצעיף מעטר את ראשה. בניו יורק החלה למלצר בסניף של ענק הסופגניות "דאנקן דונאטס", התמכרה לג'אנק פוד (כי לא הייתה לה פרוטה) וניסתה להתקבל, ללא הצלחה, לאחת מלהקות המחול בעיר.
הבחורה הזו כוכבת
החוויה המעצבת של חייה, שחישלה אותה וחידדה את תפיסת עולמה, לא הייתה המחול ואפילו לא המוזיקה אלא האונס שעברה, תחת איומי סכין, על גג בניין, חודשים אחדים לאחר שנחתה בעיר הגדולה. האונס הברוטלי רק תדלק אותה במוטיבציה להוכיח את עצמה, לעשות את זה בגדול, להראות לכולם מי היא ומה היא שווה. זמן קצר אחרי האירוע הטראומטי הצטלמה לסרט סטודנטים ובו גוללה באומץ רב את סיפורה, אך גם לא בחלה בצילומי עירום כדי להתפרנס.
שלוש פריצות לדירתה הקטנה אף הן לא הרתיעו אותה. המורכבות הזאת - בין קדושה לחילול הגוף, בין הדת להפקרות, בין הכיסוי לחשיפה, בין הצלב המהדהד לעירום המלא - תהפוך אותה, ברבות השנים, לאמנית מורכבת, מתעתעת, מהפנטת וחשובה. לגיבורת המין הנשי. לסמל של דור. המיניות שלה לא הייתה המטרה, היא הייתה הכלי להרוויח כסף, להתחזק, לשדר עוצמה ולהחזיר לעצמה את השליטה בחייה.
אחרי התנסויות כמתופפת בלהקת רוק וכסולנית בהרכב נוסף, החלה מדונה להופיע במועדונים, להתגרות בקהל ולרתק אותו אליה עם שירים מקפיצים כמו "משיכה גופנית" ו"Everybody". ב-1982 כבר הייתה חתומה בחברת תקליטים. החלק הראשון במשימה, כך נראה, עלה יפה. עכשיו צריך להמשיך הלאה. ביולי 1983 הופיע אלבום הבכורה שלה, שנקרא, בפשטות, "מדונה".
הלהיט הבולט מתוכו היה "הולידיי", שיר קליל שכבש את המצעד הבריטי (מקום שני) ועשה חיל גם במצעד האמריקאי. גם הקליפים ל"לאקי סטאר" ול"בורדרליין" רשמו הצלחה נאה ב-MTV ומדונה הגיעה עד ליפן. אבל, בעיניה, אלבום הבכורה היה חלש יחסית. היא ידעה שיש בה הרבה יותר מזה. ערב אחד, באותה שנה, כשהופיעה באחד ממועדוני ניו יורק, נתקל בה מפיק-העל נייל רוג'רס, זה שייסד את "שיק", ליטש את "סיסטר סלדג", חילץ את דיאנה רוס והטיס את דייוויד בואי לראשי המצעדים עם אלבום הדאנס-רוק המרהיב "לטס דאנס".
רוג'רס, שניחן בטביעת עין חדה, שוחח איתה קלות ואמר לעצמו משהו כמו "וואו, הבחורה הזאת ממש כוכבת". כמה חודשים לאחר מכן, בעקבות סירובה של חברת התקליטים לאפשר לה להפיק את אלבומה השני בכוחות עצמה, בחרה מדונה ברוג'רס. היא ידעה היטב מדוע.
מרלן ומרילין
העבודה על האלבום לא הייתה פשוטה, משום שמדונה הדעתנית נטתה להתערב כמעט בכל נושא. היה לה מה להגיד על כל החלטה אמנותית, והיא גם לא אהבה את העובדה שהמפיק שלה היה חיית מסיבות, חגג עד אור הבוקר, ולכן החל להקליט באולפני פאואר-סטיישן רק אחרי הצהריים. ובכל זאת, המסע יצא לדרך. רוג'רס ניגן בגיטרה (בדיוק כפי שעשה אשתקד בלהיט הענק של דאפט פאנק "גט לאקי").
ברנרד אדוארדס, שותפו להצלחה הכבירה של "שיק", הצטרף בבס. וטוני תומפסון תרם תופים. הסאונד היה חד ומדויק, צליל של קומפקט דיסק, שמהל ניו ווייב בדאנס, פופ ורוק וסול עם קלידים מנותבים היטב. ההקלטות הסתיימו באפריל. בספטמבר נחשף הסינגל הראשון באותו טקס MTV, וב-6 בנובמבר, ביום שבו בחר העם האמריקאי בנשיא הרפובליקני, השמרן והצדקן, רונלד רייגן, לכהונה נוספת, שוחרר "לייק א וירג'ין" לתחנות הרדיו, שישה ימים בלבד לפני צאתו של האלבום השלם.
ההיסטריה הייתה כללית. השיר הקליט הושמע ללא הרף בתחנות הרדיו, הקליפ הממזרי הוקרן מסביב לשעון בטלוויזיה, תורים ארוכים השתרכו ליד חנויות התקליטים, האלבום מכר שני מיליון עותקים עוד לפני חג המולד, וכולם ניסו להבין מי זו מדונה: קדושה או פרוצה, קתולית טובה או ניו-יורקית מופקרת, ילדה טובה מישיגן או נערה חומרנית, כשם הלהיט הגדול שבדרך. ואיש, כמובן, לא הבין.
הנוכחות של מדונה בקליפ, בשיר ובאלבום כולו הייתה מהפנטת. היא הייתה מרלן דיטריך. היא הייתה מרילין מונרו. היא הייתה מיי ווסט. והיא הייתה כמובן פריקית. ופאנקיסטית. ושואו-גירל. ומאהבת. וילדה רעה. היא בחרה לאלבום שירים שדנו בשאלות של מיניות, מגדר, פמיניזם, שחרור, דיכוי וכל מה שמגדיר נשיות. היא שחררה את כל מי שהקשיב לה ורקד לצליליה לאורך כל הלילה.
המסרים חדרו אל העור דרך כפות הרגליים, באמצעות השירה, הנגינה והביגוד והאופנתיות, שערבבה צמידים, שרשראות, סיכות, כפפות גזורות, עגילים גדולים, גופיות תחרה ומעילי עור וטייטס עם מחוכים וצלבים וסרטים. עד כדי כך היא הייתה פרובוקטיבית, עד כדי כך היא נותרה מתוחכמת, מאז ועד היום.
בסוף 1985, אחרי שהופיעה בטופ אוף דה פופס וגם בלייב אייד, התברר ש"כמו בתולה" הוא הסינגל השני הנמכר באותה שנה ברחבי ארה"ב. האלבום עצמו נמכר מאז בלא פחות מ-21 מיליון עותקים, והיה לאחד המצליחים בהיסטוריה. כלבו "מייסיס" פינה אזור שלם באחת הקומות שלו בשביל אופנת מדונה והשפעותיה על בחורות, נערות וצעירות. ושון פן נשא אותה לאישה. סוף טוב? לא בדיוק. זו רק ההתחלה.