הרבה מים זרמו בנהר של פינק פלויד ב-50 השנה מאז שהוקמה. מי שהתחילו את דרכם כצעירים מגניבים שלקחו טריפים ושקעו בספרי ילדים סוריאליסטיים ומלאי דמיון, הפכו לאחר עזיבתו של מנהיג הלהקה המקורי סיד בארט מאקספרימנט מלהיב של פופ-פסיכדלי למפלצת רוק ענקית.
עם אלבומי קונספט גרנדיוזיים, טקסטים פילוסופיים ולייזרים ממסטלים, קל להבין למה מנהיג הסקס פיסטולס ג'וני רוטן לבש לפני כל אותן שנים טי־שירט שעליה התנוסס הכיתוב "אני שונא את פינק פלויד". אבל, ברוך השם, לצד שונאים לא חסרים לפינק פלויד גם מעריצים. יש מי שההתנפחות של הלהקה הרתיעה אותו, אבל מעולם לא חסרו אנשים שהתעלפו מהפירוטכניקה, התאורה מערפלת החושים, החזירים המעופפים ואיכות הסאונד.
ובדיוק האנשים האלה נמצאים בימים אלו ברקיע השביעי, שכן הדינוזאורים הכי מדושנים של עולם הרוק - או מה שנשאר מהם - חוזרים עם אלבום חדש, ה-15 במספר (אלא אם כן הולכיםלפי הספירה של רוג'ר ווטרס), הראשון זה 20 שנה.
הדינוזאורים חוזרים. עטיפת האלבום החדש. צילום: יח"צ
הידיעה הראשונית על אלבום חדש של פינק פלויד הפילה רבים מהכיסא, אלא שמהר מאוד התברר שזה לא בדיוק אלבום חדש, אלא יותר אלבום חדש-ישן, מעין ארוחת שאריות מתחילת שנות ה-90 שעברה חימום מחדש במיקרו.
זה הסיפור: אחרי אלבום הקונספט הענק "החומה" מ-79 , מנהיג הלהקה רוג'ר ווטרס פיטר את הקלידן ריצ'רד רייט. ווטרס עצמו פרש מהלהקה ב- 85 ', ועל אף ניסיונותיו המשפטיים למנוע מהגיטריסט/זמר דיוויד גילמור והמתופף ניק מייסון להמשיך תחת השם פינק פלויד, הם עשו זאת בכל זאת. אחרי שווטרס עזב, רייט חזר ללהקה ושלושת החברים הנותרים הוציאו עוד שני אלבומים: "AMomentary Lapse of Reason " ב-87' ו־" The Division Bell" ב-94'.
במהלך הסשנים ל- "The Division Bell" הקליטה הלהקה 20 שעות של ג'ימג'ומים אווירתיים, שהיו אמורים להפוך לדיסק אמביאנט שיצורף כבונוס לאלבום. התוכנית הזאת נזנחה באיזשהו שלב, אבל ההקלטות עדיין קיימות, וגילמור לא שכח מהן. לפני כמה שנים הוא האזין להן שוב, הופתע לטובה והחליט שאחרי 20 שנה הגיע הזמן לעשות בהן משהו.
גילמור ומייסון נפגשו על סיפון האסטוריה - ספינת המגורים של גילמור, העוגנת על נהר התמזה, שהוסבה לאולפן הקלטות - והוסיפו חלקים חדשים להקלטות הישנות במטרה להפוך את החומר הישן לאלבום החדש. האלבום החדש, " The Endless River " (אן־אם־סייונייטד), הוא כמעט אך ורק אינסטרומנטלי. הוא הופק על ידי גילמור, פיל מנזנרה - הגיטריסט של רוקסי מיוזיק, מרטין גלאבר ואנדי ג'קסון, ועל עטיפתו מתנוססת עבודה קיטשית של אמן דיגיטלי מצרי בן 18.
"תודה רבה ולילה טוב"
למי שאוהב את הרוק שלו יומרני עד כדי גיחוך, פינק פלויד סיפקו במשך השנים לא מעט רגעים גדולים. קחו לדוגמה את קטע האוונגרד " Several Species of SmallFurry Animals Gathered Together in a Cave and Grooving With a Pict מהאלבום הכפול "Ummagumma", שכולל הופעה חיה פלוס חצי צד פרויקט סולו של כל אחד מחברי הלהקה.
"מספר מינים של חיות פרוותיות קטנות שהתאספו במערה ומתפננות עם פיקט" - שזה (אם לא ידעתם, ומן הסתם לא ידעתם אבל בדקתם) שבט בריטי קדום שחי בתקופת הרומאים באזור שהיום הוא סקוטלנד - הוא קטע ניסיוני שבו קולו של רוג'ר ווטרס המושמע במהירויות שונות נשמע כמו חיות פרוותיות קטנות, בשילוב עם כלי מיתר, טקסט מוזר במבטא סקוטי כבד ומסר מוצפן, שאותו ניתן לשמוע אם מורידים את המהירות. המסר אגב הוא: "זה היה די אוונגרדי, לא?". אכן.
מחווה לחברם המנוח רייט. מייסון (מימין) ודיוויד גילמור. צילום: יח"צ
קחו דוגמאות אחרות: האלבום "Meddle", משנת 71', המסתיים ב-23 דקות של רוק מתקדם אווירתי, הכולל קולות מסונתתזים של לווייתנים וסימפולים של שחפים. או הלוקיישן הקיצוני של "Live at Pompeii " - סרט בהופעה חיה מ-72 ', שצולם באמפי-תיאטרון בן 2,000 שנה בפומפיי, עיר רומאית עתיקה שנקברה תחת הלבה בהתפרצות הר געש.
או התמות הגדולות של "הצד האפל של הירח" ( 73' ): זמן, כסף ומוות, אם תהיתם. או את החומה שחצצה בין הלהקה לקהל בהופעות החיות של "החומה". או את המופע שרוג'ר ווטרס ארגן כשהחומה האמיתית, זאת מברלין, נפלה.
אבל אחרי 20 שנה של רעיונות בומסטיים לרוג'ר ווטרס נמאס, ולמורת רוחו הנהגת פינק פלויד עברה לידיו של גילמור, שגם לו היו לא מעט רעיונות בומבסטיים משל עצמו, שאותם יישם למשך עוד כמעט עשור. אבל באמצע שנות ה-90, אחרי "The Division Bell" " וסיבוב ההופעות המלווה אותו (שתועד באלבום ההופעה החיה " ,"Pulse שהעיר את המדפים בחנויות הדיסקים בעטיפה ששורה של נורות לד קטנות ואדומות מהבהבות בצדה), פינק פלויד סוף סוף התפרקו.
גילמור העיד כי התעייף מאורח החיים הזה. "כל העסק גדל מעבר למה שאני אוהב", אמר לאחרונה בראיון ל"רולינג סטון". "לא נהניתי מחוסר החיבור לקהל". את 20 השנה האחרונות הוא הקדיש לגידול ילדים, הקלטת כמה אלבומי סולו והופעות על במות קטנות בהרבה מאלה שפינק פלויד היו רגילים אליהן.
במשך כמעט עשר שנים לא שמענו מפינק פלויד, עד להופעת איחוד היסטורית וחד-פעמית במסגרת קונצרט 'לייב 8' בלונדון ביולי 2005, שסימן את הפעם הראשונה שבה כל ארבעת חברי הלהקה, כולל ווטרס, הופיעו על במה אחת זה 24 שנה.
בתום ההופעה הקצרה גילמור אמר "תודה רבה, לילה טוב" והחל לרדת מהבמה, אך ווטרס קרא לו בחזרה וחברי הלהקה התחבקו - אקט היסטורי שהפך לאחת התמונות המפורסמות ביותר של אירועי לייב 8. זאת לא הייתה הפעם האחרונה שבה ווטרס וגילמור חלקו במה: הם הופיעו ביחד ב-2010 במופע צדקה, וגילמור ומייסון התארחו בהופעת סולו של ווטרס כעבור שנה. אבל כל זה לא משנה את העובדה שגילמור כלל לא שקל להזמין את ווטרס להשתתף בהקלטות האלבום החדש.
התעייף מלהיות בלהקת רוק. ווטרס. צילום: רויטרס
"למה שמישהו יחשוב שמה שאנחנו עושים עכשיו קשור אליו באיזושהי צורה, זה ממש מסתורי בעיני", אמר גילמור. "רוג'ר התעייף מלהיות בלהקת רוק. הוא רגיל להיות הכוח המניע היחיד שמאחורי הקריירה שלו. המחשבה שהוא יצטרף למשהו שיש בו איזשהו סוג של דמוקרטיה... הוא פשוט לא יהיה מוצלח בזה. חוץ מזה, הייתי בשנות ה-30 לחיי כשרוג'ר עזב את הלהקה. אני בן 68 עכשיו. זה קרה לפני מחצית מתקופת החיים שלי. באמת שכבר אין לנו יותר מדי במשותף".
אומנם גילמור לא פוסל את האפשרות שייפגש עם ווטרס שוב באיזה מופע צדקה או אירוע חד־פעמי, אבל הוא לא מאמין שהם ישובו אי פעם לשתף פעולה באמת.
אל תשכחו את ריקאז
"The Endless River " הוא פרויקט של שלישייה: גילמור, מייסון ורייט, שמת מסרטן ב-2008 אך הקלטותיו משנות ה-90 מהוות את עמוד השדרה של האלבום החדש. גילמור ומייסון אף רואים באלבום מחווה לחברם המנוח, שכן בהיעדר שירה הקלידים שלו מצליחים להישמע יותר מבדרך כלל.
"רוג'ר ואני תמיד עשינו כל כך הרבה רעש בתקליטים ובתקשורת, שנוטים קצת לשכוח את ריק", אמר גילמור. "אבל הוא היה חיוני בדיוק כמו כל אחד אחר בדבר הזה. הוא יצר נוף קולי בכל מה שעשינו. זה לא משהו שאפשר לשחזר". פינק פלויד לא איבדה את הטאץ'. 18 הקטעים באלבום מחולקים לארבעה חלקים, בדומה לחלוקה של יצירה קלאסית לפרקים.הקטעים האינסטרומנטליים מזכירים קטעים ישנים של פינק פלויד, אפילו קטעים מוקדמים יחסית מסוף שנות ה-60 ותחילת ה-70, גם אם כבר הושוו על ידי בלוגר נזעם למוזיקת מעליות ו/או פסקול למצגת פאוור פוינט.
האלבום נסגר בשיר "Louder Than Words " - הקטע היחיד שיש לו גם מילים. הטקסט, שאותו כתבה אישתו של גילמור הסופרת פולי סמסון (שכתבה גם את המילים לשירי " The Division Bell "), מסכם במובן מסוים את הקריירה של פינק פלויד שהוכתמה על ידי היחסים העכורים בין ווטרס לגילמור ומייסון.
"אנחנו מקטרים ורבים", טוען הטקסט (בתרגום סופר־חופשי), "יורדים אחד על השני בכל הזדמנות, אבל הדבר הזה שאנחנו עושים, הוא חזק יותר ממילים". לטענתו של גילמור אי אפשר לבצע את קטעי האלבום בהופעה חיה ללא רייט, כך שלא צפויות הופעות לקידום האלבום. ולא רק שלא יהיו עוד הופעות, כנראה שגם לא יהיו עוד אלבומים. גילמור נשבע שזה יהיה האלבום האחרון של פינק פלויד, ושהוא מסמן את הסוף המוחלט והסופי בהחלט.
גילמור מצדו עובד על אלבום סולו חדש - הראשון שלו מאז " "On an Island" מ-2006 - שאמור לצאת בשנה הבאה. "אני ממש נהנה מהחיים שלי ומהמוזיקה שלי", הוא אומר. "אין בהם מקום לפינק פלויד. הרעיון להמשיך את זה גורם לי לזיעה קרה".
ורק מייסון המתופף עוד חולם בלילות על איחוד של הלהקה. "אני מאמין שכשאמות יהיה כתוב על המצבה שלי: 'אני עדיין לא לגמרי בטוח שהלהקה נגמרה'", התבדח.