כנער חולה מוזיקה, טיפחתי את המגע הישיר עם הגיבורים שלי בצורת פוסטר. על הקירות שלי התנוססו כולם: הביטלס (העטיפה של "REVOLVER"), פינק פלויד, U2, הפריטנדרס ועוד ועוד תופינים, מהסוג שנער ישראלי שהתבגר באייטיז נהג לצרוך.

אבל רק שני פוסטרים שרדו את הגיוס והמשיכו הלאה: אלביס קוסטלו (עטיפת האלבום "TRUST", למי שממש מתעניין) ופיטר גבריאל (עטיפת האלבום השלישי, שבה הפרצוף שלו "נמס"). הם הגיעו לקירות החדר שלי בקיבוץ, לעבודה של אחרי הצבא באילת, למעונות הסטודנטים בירושלים, לדירות השכורות בתל אביב והרימו ידיים רק כשהתחתנתי, ונאלצתי לתלות תמונות של ילד גדול.

אני מספר את העובדות הלא ממש חשובות האלה, כדי להמחיש עד כמה גבריאל וקוסטלו היו יקרים לי. עד כמה ראיתי בהם הרבה יותר מעוד מוזיקאי אהוב. הם היו עבורי מורים רוחניים. אמנים נערצים באמת, לא רק בגלל המוזיקה הנהדרת שלהם, אלא גם הודות לאישיות שהשתקפה דרך השירים וניהול הקריירה. פיטר גבריאל החדשן הבלתי נלאה, שממציא את עצמו שוב ושוב מחדש, ועל הדרך גם משמיע קול מוסרי אמיתי במאבקים בינלאומיים צודקים, כמו המלחמה באפרטהייד בדרום אפריקה; ואלביס קוסטלו - החכם בכותבים, חמוש תמיד בזעם קדוש ובלתי מתפשר, המופנה למקומות הנכונים. מרגרט תאצ'ר, במקרה של האייטיז. הם היו עבורי דוגמה. מופת. מקום לשאוף אליו. 

קוסטלו. "שני אלילי הילדות שלי מתגלים כמתנגדים חריפים במיוחד של ישראל". צילום: רויטרס

והנה, חלפו השנים. הפוסטרים כבר מזמן לא על הקיר, ובהיפוך אירוני של הגורל, מסתבר ששני אלילי הילדות שלי מתגלים כמתנגדים חריפים במיוחד של ישראל. קוסטלו, כולנו זוכרים, ביטל את ההופעה שלו כאן מנימוקים של התנגדות למדיניות ישראל בשטחים. ואילו גבריאל, המשחרר כבר מזמן התבטאויות פרו-פלסטיניות, הודיע השבוע שהוא מצטרף ליצירת אלבום צדקה, שכל הכנסותיו יועברו לארגונים פלסטיניים. "אני לא אנטי-ישראלי", הסביר, "אבל אני מתנגד למדיניותה של ישראל, לאי הצדק ולכיבוש".

עכשיו, בינינו - גם אני מתנגד למדיניותה של ישראל, לאי הצדק ולכיבוש. אבל ברגע שהביקורת הזאת מגיעה מצד מישהו לא ישראלי, אני אינסטינקטיבית נפגע. ומוצא את עצמי בצד השני של המתרס, למול מישהו שגדלתי עליו. על האמנות שלו. על הערכים שהוא הטיף להם. והתחושה הזאת היא בלתי נסבלת.

כדי להתמודד איתה אני מספר לעצמי את מה שכולנו מספרים לעצמנו. לפעמים זה אפילו נכון. טיעונים כמו: הם צבועים - חסרות עוולות אמיתיות בעולם, שהם נכנסים דווקא בנו? ולחלופין: לא מקרי שכל האמנים האלה עסוקים בפעילות פוליטית, בשלב שבו הקריירה שלהם נמצאת הרבה מעבר לשיאה. ובמילים אחרות - הם משועממים, ומחפשים תחביב שיעניק להם נקודות בקרב המילייה יפה הנפש שלהם.

אבל אז עצמי עונה לי, ומזכיר שאמנים כמו גבריאל וקוסטלו היו תמיד פעילים פוליטית, גם בימי השיא שלהם כמוזיקאים. והוא מאלץ אותי להודות בגמגום שאילו אני הייתי במקומם, קרוב לוודאי שהייתי מתבטא באופן דומה. גבריאל אמר, למשל, השבוע: "אדמתם הכבושה זה זמן רב של הפלסטינים נגנבת שוב ושוב בידי התנחלויות לא חוקיות".

יש משהו לא נכון, עובדתית, במשפט הזה? זה בכלל לא עניין פוליטי. כל המאבק הפנימי הזה, מתנקז בסופו של יום לסוגיה החשובה באמת - הזהות העצמית. מה אני יותר? ישראלי, שבוחן כל דבר דרך הזווית הלאומית, ונפגע ממישהו שמותח ביקורת על המדינה שלו, גם אם הוא מסכים לביקורת הזאת; או אזרח העולם - חופשי, נאור, מנותק מכבלים של דגל ולאום.

הרי השירים של פיטר גבריאל ושל אלביס קוסטלו עיצבו את הטעם שלי, את השקפת העולם ואת מי שאני בעצם, לא פחות מאמנים ישראלים. אפילו יותר. ובכל זאת, ברגע שהם מתייצבים למול ישראל, אני מרגיש סוג של בגידה. זה מטופש, זה מופרך, אבל אני לא יכול להקשיב לקוסטלו מאז שביטל פה את ההופעה. והמסקנה היא, שהישראליות שלי חזקה הרבה יותר מהאידיאולוגיה, או מהשכל הישר. אני לא ממש בטוח שזה משמח אותי.

על הסכין

1. רוברט פלנט, הסולן של לד זפלין, זכה השבוע לתהילה אחרי שסירב להצעת איחוד של הלהקה, שהייתה מכניסה 300 מיליון דולר לכיסו הפרטי. הנימוק היה הרצון שלו לעשות רק דברים שמאתגרים אותו. יפה לגלות מישהו שמוותר על סכום כזה. אבל צריך לזכור שפלנט הוא אדם עשיר, שיכול להרשות לעצמו לסרב להצעה כזו. התהילה, שכבר מזמן לא נגע בה, שווה כנראה יותר.

2. כמו שאנחנו יודעים היטב: עיתוי זה רק עניין של טיימינג. וזה מה שקרה ליוצרי ולשחקני "היהודים באים", סדרת הסאטירה שעלתה השבוע בערוץ הראשון, אחרי עיכוב של שנתיים מטעמים פוליטיים. כי בדיעבד, הם זכו בפיס. העיכוב יצר סביבם הילה של לוחמי חופש הדיבור. והם גם שובצו מול תוכנית בידור חדשה וכושלת בערוץ 2, שרק מעצימה את הייחוד שלהם. היהודים באים בזמן. 

3. להקת השפן הנכון היא להקת פאנק ישראלית ותיקה ואהובה, שתמיד ביטאה בשירים שלה עמדות פוליטיות וחברתיות. הסינגל החדש שלה, "חוף חופשי", מוקדש למאבק על שמירת חופי ישראל מפני הלכלוך וטייקוני הנדל"ן. הוא גם מגובה בקליפ, המבוסס על תמונות של חופים מזוהמים ששלחו פעילי עמותת צלול, המגינה על החופים. אחלה יוזמה, יופי של שיר.