האם יש דבר כזה "ספרות אשכנזית"?

בכל האין־דיון הזה, קבוצת התיאטרון "אורתו־דה", בניהולו האמנותי של ינון צפריר, ממשיכה בסדרת מפגשים ספרותיים־תיאטרליים רב־תחומיים, המתכתבים עם אירועים ומאורעות חשובים בלוח השנה העברי.

המפגש הקרוב ייערך היום (ב') בבית קפה "הנסיך" בנחלת בנימין. המפגש, שזכה לטייטל "חשבון נפש אשכנזי עם נעה ידלין", מוגדר על ידי מארגניו כ"ערב הצדעה לאשכנזיות". ערך אותו אבי גיבסון בר־אל, תנחה אותו הסופרת שהרה בלאו, והוא יעסוק בספרה של נעה ידלין - "בעלת הבית", ובנושאים העולים ממנו: משפחה, כסף, הורים וילדים, כישלון, הצלחה, מעמד, תדמיות וסטיגמות בישראל הבורגנית של שנות האלפיים.

בשיחה ביניהן ינסו ידלין ובלאו לברר את הסוגיה האם יש בכלל דבר כזה ספרות אשכנזית? מדוע "בעלת הבית" נחשב כזה? האם בגלל גיבוריו רדופי תחושות האשמה? ומה בין הספר למציאות?

במהלך הערב יועלו קטעים בימתיים מתוך "בעלת הבית", בביצוע שחקנים מהסטודיו למשחק של ניסן נתיב והמוזיקאי אמנון פישר. ידלין, זוכת פרס ספיר אשתקד, מנסה לשמור על גובה הלהבות ולא להרחיב את הדליקה, שממילא הולכת ומתפשטת.

"אני לא אשכנזייה גאה ולא אשכנזייה לא גאה. אני פשוט אשכנזייה. זאת עובדה. זה נראה לי דבר קצת טיפשי להתגאות או להתבייש בו. חוץ מזה, אני לא חושבת שמישהו היה צריך את 'בעלת הבית', כדי לגלות שמישהי שקוראים לה ידלין, היא אשכנזייה. 'בעלת הבית' הוא בעיני ספר על בני אדם. נכון, הם אשכנזים, אבל הם גם עוד הרבה דברים: חילונים, רציונליסטים, ירושלמים מאוד, מתוסבכים. מערכות היחסים הפרטיות ביניהם, שעומדות במרכז הספר, הן מערכות יחסים בין בני אדם פרטיים, לא בין עדות ולא בין סמלים".

"קצת קשה לי להשוות בין חיים שחייתי, לבין אלה שלא חייתי. כשגדלתי, לא הייתימ מודעת במיוחד לאשכנזיות שלי. גדלתי בסביבה אשכנזית למדי, ולא היה בכך שום דבר יוצא דופן. אבל לימים, כשבגרתי, חיפשתי תמיד אחר הטרוגניות, כמעט מכל בחינה אפשרית. עד היום אני נרתעת מאוד מסביבות סוציו־אקונומיות הומוגניות".

"כדי לכתוב טוב, צריך להיכנס לעורן של הדמויות. ממש לדור בתוכן. והדבר מחייב היכרות אינטימית, לא רק עם קשת הרגשות האנושית, המשותפת לכולנו, אלא עם ניואנסים תרבותיים, סביבתיים, לשוניים ואחרים, המרכיבים את עולמה של הדמות הספציפית. זאת הסיבה שרוב הסופרים כותבים על דמויות הקרובות אליהם, המוכרות להם מאוד, לעתים קרובות כבר מהילדות. אני לא יודעת, למשל, איך נשמעת שיחה בין אם לבנה הבוגר במשפחה הולנדית, אבל אני כן יודעת - או לפחות חושבת שאני יודעת - איך היא נשמעת במשפחה חילונית, אשכנזית וירושלמית מהסוג המתואר בספר שלי".

את חושבת שיש צורך בכלל בדיבור על מזרחים־אשכנזים, כשהשסע המאיים באמת על העם הוא בין ימנים לשמאלנים. זה לא מחדד את הקטבים?

"למרבה הצער, יש בישראל מספיק מקום לכל המריבות, המלחמות, הקרבות והשסעים. אף אחד מהם לא בא על חשבון השני. אני לא חושבת שזו שאלה של צורך. אם יש דיבור כזה, נראה שיש מי שהנושא מעסיק אותו, כנראה מסיבות טובות. אי אפשר להשתיק דיבור, רק בשם אי־חידוד הקטבים ואיזה שקט תעשייתי. קטבים הם לא דבר שלילי בהכרח. הם דבר טבעי, ואם הנושא הזה עדיין מוגלתי כל כך בישראל, היום, נראה שהעניין הזה רחוק מלהיות פתור".

אגב שסע, את חושבת שמוצאו של אדם משפיע על דעותיו הפוליטיות?

"לא. על דעותיו הפוליטיות של אדם משפיע רק דבר אחד: השכל שלו. אם יש לו מספיק שכל, הוא מצליח להיחלץ מדעותיהם הפוליטיות של הוריו, או לבחור בהן מחדש, הפעם מרצונו החופשי". 

התרבות המזרחית נתפסת כמחבקת וחמה, לעומת האשכנזיות הקרה.

"אני חושבת שזאת סטיגמה, והיא מסוכנת כמו כל סטיגמה אחרת. להגיד שהמזרחים הם חמים ומחבקים, זאת קלישאה. וספרות, לפחות ספרות טובה, אמורה להימלט מקלישאות, כל עוד רוחה בה. ראיתי מזרחים קרים כקרח, וראיתי מזרחים לוהטים כברזל מלובן, ואני מקווה שלא נפלתי בספרי למקומות האלה".

אם אין טעם בהבלטת המוצא העדתי של האדם, מדוע בחרת להשתתף בערב הצדעה לתרבות האשכנזית?

"קודם כל אני לא חושבת שצריך להבליט את האופי שלי. הייתי שמחה להבליט את הספר, ולדון בו ובספרות בכלל. הערב צפוי לעסוק בספרות, בהקשר החברתי שלה. מהי, אם בכלל, ההשפעה שלה על החברה. מה הקשר שלה לחברה שבה היא נטועה ולשסעים בחברה הזאת. כל אלה, כולל הדיון סביב ספרות אשכנזית ועצם השאלה, האם יש בכלל כזה דבר, הם דיונים מרתקים, ואני מקווה ששהרה בלאו, מנחת הערב, שבעצמה כתבה ספר שנתפס - בצדק או שלא בצדק - כספר אשכנזי - ואני, נעשה ממנו מטעמים".