"ילדים קוראים למרות המערכת ולא בזכותה"

"כתיבה היא לא דבר רציונלי כמו השקעה בבנק, ונראה שאפילו השקעות בבנק הן לא דבר רציונלי כמו שנדמה לנו", היא בכל זאת מסבירה לבסוף את בחירתה, "בסופו של דבר, אנשים עושים לא את מה שהם מחליטים לעשות, אלא את מה שאין להם ברירה אלא לעשות. כתיבה לילדים היא דבר לא קל, אבל יש בה משהו מנחם. אחת שכותבת כמוני, מותר לה להרגיש בת עשר, גם אם היא בת 50".

עוז עומדת מאחורי לא מעט יצירות תרבות פופולריות, ובהן סדרת ספרי "שקשוקה" לילדים שהפכו לרב מכר ופורסמו גם במדינות אחרות. על סדרת "שקשוקה" זכתה עוז גם בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים תשע"ב. היא זכתה לכותרות גם בעקבות סרטיה התיעודיים, ובהם "יהודים עכשיו" (2010), שעסק בזהות החילונית של היהודים בישראל, ו"שקופים" (2013), שעסק במתח בין תושבי דרום תל אביב למהגרים הלא חוקיים והפליטים האפריקאים.

"אני אף פעם לא מרוצה עד הסוף מטקסט שכתבתי. זאת מחלה של פרפקציוניסטים, שאין להם נחת כמעט אף פעם. אבל אי אפשר לתקן רטרואקטיבית. תיקון אפשר לעשות רק במבט קדימה, בספר הבא, וגם אז, מדובר רק באשליה של תיקון. אין שלמות".

"אני חושבת על ‘שקשוקה', הסדרה לילדים שכתבתי בין 2007 ל-2014. מצד אחד, היא מוסיפה להיות אחת הסדרות הנקראות ביותר על ידי ילדים בגיל בית ספר יסודי, והפופולריות שלה לא פוחתת, ומצד שני היא עשויה בלי פשרות. היא כתובה כמו זרם תודעה מאוד ילדותי, מאוד נונשלנטי ולא מחושב, אבל היא בעצם מלוטשת מאוד".

"לא הייתי משנה את השפה, כי השפה היא לב העניין, עוד יותר מהסיפור ומהדמויות. אבל הייתי מוסיפה עוד דילמות, הייתי שמה על השולחן יותר רוע ויותר צרות ויותר בדידות. צריך להפסיק לרחם על ילדים, ואני מתכוונת לזה במובן הספרותי כמובן. זכותם לקרוא ספרות המשקפת את העולם, בדיוק כמו מבוגרים. די כבר עם הפוליטיקלי־קורקטיות השדופה, עם המסרים החינוכיים, עם הסנטימנטליות, עם הניסיון להכחיד את הרוע, עם השפה המכובסת".

"אני אף פעם לא שואלת את עצמי למה הילדים מוכנים כשאני כותבת. אני מספרת את הסיפור היחיד שאני מסוגלת לספר. אין לי דרך לדעת אם יאהבו אותו או יפנו לו גב. הדרך היחידה שאני מכירה היא להביט פנימה, שם נמצאים כל המדדים. אני אומנם נפגשת עם ילדים כל הזמן - פעם אחת עשיתי חשבון שבחודש עסוק אני פוגשת יותר מאלף ילדים בכמה עשרות מפגשים שונים - אבל אני אף פעם לא שואלת אותם מה הם היו רוצים לקרוא. לא משום שהם לא חשובים, להפך. הם הכי חשובים, ובכל זאת אני לא שואלת אותם. אני כותבת באזור אקסטריטוריאלי שבו אני לא קשובה לאיש, רק לסיפור ולדמויות. הכתיבה היא אי בודד, היא לא נעשית במשאל עם".

במסגרת עבודתה מבצעת עוז לא פעם את המעבר החד והלא מובן מאליו מכתיבה לילדים ליצירה למבוגרים. "אני אוהבת מאוד את המעבר הזה", היא טוענת כעת, "עצוב להגיד, אבל סרטים תיעודיים הם עניין חולף. הם מעוררים עניין למשך זמן קצר, ואז נעלמים. במקרה הטוב, הם ממשיכים לחיות בשידורים החוזרים. לעומתם, לכלבה שקשוקה יש נוכחות קבועה בחיים של ילדים. הם מוצאים את הכתובת שלי וכותבים לי מכתבים ושואלים אותי אם הסיפור מבוסס על מציאות או לא. זה סוג של נס, בתקופה שבה כולם מחוברים לסמארטפונים".

"זה מתערבב. יולי, גיבורת הסדרה ‘שקשוקה', היא ילדה הרבה יותר אסרטיבית ממני, הרבה יותר חזקה, והיא מרגישה עם עצמה בנוח בתוך חבורה של ילדים. אני הייתי יותר מתבודדת ויותר מסובכת ממנה. לכתוב אותה היה סוג של תיקון. יולי היא סמל השפיות, היא לא מיוסרת והיא ממש לא נפש של משורר. כיף להיכנס לנעליים של ילדה כזאת. היא הרבה יותר חופשייה מכפי שהייתי כילדה, וגם ממה שאני כיום". 

"ליהנות מהחיים בלי רגשי אשמה, אלא מה? כל מה שאמהות יהודיות לא מעזות לעשות".

"לא, ממש לא. ומשום שאין בי געגועים, אני לגמרי לא נוסטלגית, וזה מזל גדול. נוסטלגיה מידרדרת בקלות רבה לקיטש, ומשום מה, אנשים חושבים שכתיבה קיטשית ורגשנית מועילה איכשהו לילדים. זאת פנטזיה של מבוגרים, שנדמה להם שאם ילדים ילבשו בגדים צחורים, הם לא יתלכלכו, והכל יהיה נקי ומושלם כמו במגזינים. אהבה עזה מדי לדברים שהיו ואינם, היא פשוט צורה של שמרנות. צריך להתגעגע לעתיד, לא לעבר".

"אני לא מבינה את ההצלחה או את המקור שלה. זה דבר חיצוני. אני פוגשת ילדים בכיתות ח'־ט', והם אומרים לי: גדלנו על ‘שקשוקה', וזה מחמם את הלב. אבל אני לא יכולה לנתח למה ספר אחד נשאר ואחרים נשכחים. אהבת הקהל היא דבר מופשט. נהדר לדעת שהיא קיימת, אבל היא לא מקלה את הכתיבה ולא פותרת התלבטויות. העבודה הזאת היא כולה מחיקה ותיקון וביקורת עצמית מתמדת. אוי ואבוי אם הפופולריות של הספרים תשנה את זה".

סרטה האחרון של עוז, "שקופים",עורר בזמנו לא מעט הדים ציבוריים כאשר בהקרנת הבכורה של הסרט בשכונת התקווה בתל אביב צעקו ועודדו בקול רם את חבריהם שהופיעו על המסך, ומנגד ח"כ לשעבר מיכאל בן ארי הופיע באולם כשהוא מוקף בתומכיו. גם הקרנות ההמשך של הסרט עוררו מהומה.

"כל הקרנה ציבורית של הסרט יצרה סקנדל קטן", אומרת כעת עוז, "אנשים הגיבו בכעס עצום. ניסו לעצור את השידור בטלוויזיה במכתבים לנציב תלונות הציבור, טענו שהסרט נוטה מדי לטובת הפליטים, אף שהאמת היא הפוכה - תושבי השכונות קיבלו יותר זמן מסך. אישה אחת אמרה לי שבעקבות הסרט היא התחילה להתנדב ב'מרק לוינסקי'. האם שיניתי משהו? אני אולי לא, אבל האישה שהתנדבה ב'מרק לוינסקי' דווקא כן". 

"המצלמה הייתה מלווה אותי בטיול עם הכלב. אחר כך שיעור יוגה. ואז סצינה שבה אני מתעצבנת על החדשות ומקללת את הממשלה תוך כדי טיגון קציצות צמחוניות. הסרט היה נכנס לספר השיאים של גינס כפצצת השעמום הגדולה של כל הזמנים, והצופים היו מנמנמים כבר בדקה הרביעית ומתעוררים בבהלה רק לקראת הסוף, בסצינה שבה החתול האיום והנורא שלי שורט אותי. הייתי מעדיפה שיזכרו את העבודות שלי בזכות חוש ההומור היומיומי, שיש בו קצת נונסנס. בזכות זה שתמיד נמנעתי מפאתוס".

"בישראל, למרות ואולי בגלל המצב, יש דווקא תור זהב מבחינה תרבותית. נדמה לנו שאנחנו קטנים ופרובינציאליים, אבל יש כאן ספרות ומוזיקה והגות ותיאטרון וקולנוע, וחלק מזה טוב מאוד. זה לא מפריע לנו להסתכל לכיוון אחר בכל פעם שאנחנו רואים פליט אפריקאי ולדפדף הלאה כשאנחנו קוראים בעיתון על עוד נער פלסטיני שירו בו למוות. האמנות היא במיטבה כשיש לה סיבה להיות באופוזיציה. בתחום הקולנוע, למשל, עשו כאן בשנים האחרונות סרטים תיעודיים חזקים כמו ‘שלטון החוק' ו'שומרי הסף'. זה קיים, לצד הרבה מאוד זבל מהסוג החנפני ביותר. 

"אני לא יוצאת למלחמות נגד ספרות בינונית או גרועה. רוב הספרים שיוצאים היום לאור לילדים הם בינוניים או רעים ממש, אבל זה לא דבר חדש. איכות היא תמיד נדירה. מה שמפריע לי הוא שמערכת החינוך, שאמורה להוקיר איכות, עושה את ההפך הגמור. במקום לחשוף את התלמידים לספרים יפים, מדברים איתם על ספרים כמכשיר ללמידת שפה או ערכים או היסטוריה ציונית או שואה. או שמדקלמים להם ססמאות קפיטליסטיות כמו ‘תקרא - תצליח'. היופי, כשלעצמו, הוא לא סחורה במסגרת כזאת. אבל היופי הוא הסיבה היחידה שבגללה שווה לפתוח ספר. וילד יכול לסיים 12 שנות לימוד בלי לדעת את זה בכלל".

"ללמד את דוקטור סוס בכיתה א'. הספרים שלו תורגמו באופן מופתי על ידי לאה נאור. ואת ‘גן גורים' של רפאל ספורטה. בכיתות ג'-ד' אפשר ללמד נונסנס. לקרוא את 'בילבי' וללמוד שירים של ביאליק. להתעסק בטקסטים שבהם השפה לא צולעת בעקבות התוכן, אלא להפך - היא מרכזית, היא התוכן. אם לא יודעים ליהנות מספרות יפה בגיל 8, קשה ללמוד את זה אחר כך. אני מסתובבת בבתי ספר ורואה לא מעט ילדים שבולעים ספרים, אבל הם עושים את זה לא בזכות המערכת, אלא למרות המערכת".

"אני אף פעם לא מדברת על דברים שעוד לא עשיתי".