"חרפות קטנות": שירה נשית טהורה ואמיצה

בספר הביכורים שלה "חֲרָפוֹת קְטַנּוֹת" (ספרי עיתון 77), אורלי עסיס, עיתונאית ועורכת במעריב, בעלת בלוג פעיל, נעה במעגלים רחבים מאוד של דימויים: מהגנגס לתל אביב של היום, מפרויד לאלזה מורנטה ומנשיות מדממת לעכביש המטייל על מיקרוגל. היא אינה נותרת במקום אחד מסוים. כל העולם הוא המרחב שלה, ולמרות כל זאת, כאשר היא שבה אל עצמה פנימה, היא נשארת באותו מקום. על הכל עולה תחושת האין מול העולם הגברי שאינו מרפה ואין בו שמץ של תקווה אמיתית, רק מחושבות של מה כדאי ומה לא, כדי לצלוח את החיים.
 

עסיס מתריסה מבעד לעדשה שיש בה ראייה מפוכחת ותחושת חידלון, אל מול המניפולציות שיש להן מקום בכל חלקה טובה של החיים. היא עוברת מסע עצוב אל העצמי פנימה, וגם במקום הכי אינטימי, היא פוגשת חידלון המלווה מהילדות המוקדמת. בשירה "ארכיון", היא כותבת: 

בִּתְעוּדָה יְשָׁנָה בִּמְגֵרָה זְנוּחָה/ כָּתוּב שֶׁהָיִיתִי/ אָלֶף בְּחֶשְׁבּוֹן/ אָלֶף בְּהַנְדָּסָה/ אָלֶף בְּתוֹרָה

בֵּית בְּחִנּוּךְ גּוּפָנִי.

שֶׁהָיִיתִי שְׁקֵטָה, עוֹזֶרֶת, נְעִימָה/.שֶׁהָיוּ לִי נִימוּסִים וַהֲלִיכוֹת./ אֵשֶׁת מַטָּלוֹת.

שֶׁהָיִיתִי פְּעִילָה.

יָדַעְתִּי מֵאַיִן אֲנִי בָּאָה/וּלְאָן אֲנִי הוֹלֶכֶת.

אוֹרְיינְטַצְיָה מְלֵאָה./ וְרֶמֶז לִבְקִיאוּת מַזְהִירָה.

מֵאָז/ בְּשׁוּמָקוֹם לֹא כָּתוּב מָה קָרָה

זו שירה נשית טהורה, הפותחת צוהר לעולם דימויים עשיר המציע אינספור אפשרויות ותשובות. באמצעות מילים המטיחות את האמת של עסיס בפרצוף, בלי לשחק במשחקי לשון, העלולים להסיט את המחשבה מהעיקר. 

שְׁתֵּי גָּדוֹת לַיַּרְדֵּן./ גַּם שְתֵּי גָּדוֹת לְתֵל אָבִיב.

בָּאַחַת פּוֹסְעִים אֵלּוּ הַמִּסְתַּכְּלִים בְּתוֹךְ עַצְמָם,

בַּשְּנִיָּה פּוֹסְעִים אֵלּוּ הַמַּבִּיטִים סָבִיב,

עַל אַחַת עוֹמְדִים הַשְּלֵמִים,/מִנֶּגֶד מְמַצְמְצִים הַחֲצוּיִים.

וּבֵינֵיהֶן נָהָר;/שׁוֹצֵף קוֹצֵף.

אוֹכֵל אֶת אֲנָשָיו./אוֹ שְׂדֵרָה;

דּוֹמָה הוֹמָה./ בּוֹלַעַת אֶת הוֹלְכֶיהָ.

אוֹ רְחוֹב אָרֹךְ אָרֹךְ./שֶׁמַּחְזִיר אוֹתִי

לַמָּקוֹם מִמֶּנּוּ בָּאתִי/ וְלֹא נוֹתֵן לִי/ לְעוֹלָם

לְהַגִּיעַ לַגָּדָה הַשְּׁנִיָּה/ שֶׁבָּהּ אַתָּה.
 

ב"שתי גדות" עסיס כותבת על דור שלם השבוי בקונספציות שהוכתבו לו. דור שאינו מצוי בחיפוש אמיתי, אלא נע בין האפשרויות המצומצמות שתיחמו כבר רבים לפניו. מי שנמצא בתהליך של חיפוש, נשאר בסופו של תהליך רק עם שאלות. הכוח והפריצה הנשיים יוצאים מהכוח אל הפועל דווקא מהמקום שאומר: "לא הצלחנו, ואתם לא עוזרים לנו בזה". מהנקודה הזו, שבה אין מה להפסיד, אפשר רק לעלות ולטפס הלאה. ואולי דווקא תחושת התהייה שמלווה את הקורא, היא הצלחתה של עסיס, ככותבת אמיצה. 


לבלוג השירה של אורלי עסיס