פסטיבל הסרטים 48 מ"מ, מיום חמישי בסינמטק תל אביב
הידד לסינמטק תל אביב. בעוד המתגודדים על הר הבית מכינים את מלחמת הדת, באשקלון זקפו הגזענים את ראשם, ונתניהו הגיש את חוק הלאום הלאומני, הרי בצנטרום של הבועה החילונית ירימו השבוע את המסך על אירוע קולנוע שכותרתו "הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נכבה ושיבה". ממש כך. לא רק ההכרה בנכבה מונחת על שולחן הדיונים בתוך מקרנת הקולנוע, אלא גם סוגיית הליבה - שיבתם מהגולה של פליטי פלסטין.
חמישה סרטי תעודה, שהופקו בפלסטין, לבנון, קנדה, גרמניה וברצועת עזה, יציבו מראה מגדילה מול החיים במחנות הפליטים, ולנוכח האתוס לשימור הזיכרון של הנכבה. אחד הסרטים, "סינמה פלסטין", שהופק השנה בקנדה, סוקר את חיי היצירה של קולנוענים ואמני וידיאו ממוצא פלסטיני, שנפוצו ברחבי אירופה וצפון אמריקה, ומוסיפים להשתמש בחוויית הגלות כמנוף המחולל אמנות. יצטרפו לסרט זה עוד ארבעה סרטים שבוימו על ידי פלסטינים. שלושה מהם חדשים ואילו הרביעי, "1948" שמו, נוצר כבר לפני 16 שנים על ידי מוחמד בכרי, שמשמש כבר שנים רבות כלוח המטרה שאליו מכוונים עסקני התרבות ממוצא ימני את כליהם.
בכרי, שפעל בסרט זה תחת השראת שיריו של מחמוד דרוויש, מדובב את בני הדור הקשיש שנושא על גבו את זכר אקט הגירוש עצמו ואת מראה מחיקת כפריהם. לצד סרטים פלסטיניים אלה, יובאו בבכורה עולמית גם ארבעה סרטים של במאים ישראלים (ממוצא יהודי). סרטים אלה, שהופקו בעבור הפסטיבל על ידי עמותת "זוכרות" העומדת מאחורי ארגון האירוע, כמו מתבוננים על השיבה הפלסטינית המיוחלת מזווית ראייה הפוכה. שניים מהסרטים החדשים נשלחו לצפייה מוקדמת לצורך הכנת סקירה זו.
האחד הוא "ברוכים השבים", עבודת וידיאו של גיא קניגשטיין, אותה סיטואציה שעשויה להתחולל במושב בגליל העליון. בקדמת הבמה יושבים תשעה חברי מושב (פלוס תינוק), ומצפים. מולם אולם הגדוש בכיסאות כתר פלסטיק לבנים, הממתינים להמון הפליטים השבים לבית שממנו גורשו ב-1948, בינתיים, מול האולם הריק, מתנהל דיון בעברית סביב הקושיה איך להתנהג כאשר האולם יתחיל להתמלא באורחים החדשים ישנים. סרט אפקטיבי, בעיקר משום שהוא חף מאמירה פוליטית ישירה, ומעדיף את האסטרטגיה של הגישה העקיפה.
הסרט הנוסף שנשלח לצפייה הוא "הגן הלאומי" של אמיר יציב. זוהי מעין מצגת המיועדת למשקיעים ולגופי שימור בינלאומיים, והיא כמו באה להנציח שרידים של טירות צלבניות חרבות, שסביבן הוקמו כפרים פלסטיניים שגם הם כבר נהרסו מזמן. ייתכן שזהו רמז לאופציות עתידיות הקשורות איכשהו לרעיון הציוני המצוי בעת במצור כבד?