בבית הקפה של הנעורים האבודים: מפת פריז כתחליף לזיהוי בני אנוש

השיטוט האובססיבי מציג באופן ברור את הביקוש הרעבתני אחר זהות ברורה. אם רוצים לאתר הקשרים אישיים למרדף הספרותי של מודיאנו אחר זהות או בית, קל לאתר אותם. פטריק הילד גדל אצל סבא וסבתא, והוריו נעדרו או נכחו באופן פוגעני. קובעת הבדידות והצער מלאה כשאחיו האהוב נפטר ממחלה בהיותו בן עשר.

יצירותיו של מודיאנו עומדות בזכות עצמן  גם ללא המידע הרכילותי. יש בהן איכות של התמדה עיקשת במסלול יצירתי נבחר. זן האיכות הזה מפגין נאמנות לגרעין האמת האמנותית, גם במחיר ויתור על גישה קומוניקטיבית יותר. כי החיפוש של מודיאנו מגיע למחוזות פילוסופיים של הרהור קיומי מתמשך, וחוט העלילה החביב על קוראים רבים, נפרם לעתים, נקטע ואובד. אם מדובר בעלילת מתח כזו המצויה בשכבת הבסיס של הנובלה "בבית הקפה של הנעורים האבודים", הרי שהחוט הכרונולוגי מהותי ביותר. אך מודיאנו לא עובד בסלילת כבישים מהירים. הוא נאמן לסמטאות הפתלתלות ולרחובות האין-מוצא. המעקב אחר הגיבורה הנעלמת, לוקי, מובא כעדויות של דמויות שונות שהכירו אותה בבית קפה זה או אחר. הדמות העוקבת המרכזית, בלש פרטי בשם קיסלי, הופך מצופה למשתתף פעיל בעלילה. כה פעיל, עד שהוא בוגד במי ששכר אותו. "היית צריך לכתוב רומנים," אמר לו ממונה בעבר. דמות הסופר נבלעת כאן בעוקב, וחושפת את תשוקתו של הכותב לעצב את המציאות, לקחת חלק, להשפיע על הקורות.

גם בנובלה השנייה, "עשבי הלילה", מדובר בסוג של מעקב אחר אשה צעירה שנעלמת מחייו של צעיר העוסק בכתיבה. פריז היא ישות פרושה שאיבריה נחשפים שוב ושוב כדי לחפש ולא למצוא פינה מוגנת. פתרון התעלומה אינו חשוב כמעקב עצמו, כאיסוף הפרטים בפנקסו של המספר, ז'אן, ששמו ניגלה רק בעובי הסיפור. כי גם הוא עצמו אינו דמות שזהותה מגובשת. לקטן הרשומות שוכח בבית-כפר את כתב היד שטרח עליו ואינו מתאמץ להשיבו. העיון הלילי בפרטי תיעוד שאסף בעבר הוא עיקר עיסוקו. דומה שמודיאנו מיודד עם הלילה, שנהוג לחשוש ממנו. "ואני מחכה בקוצר רוח ללילה, כשהכול יצטייר בבהירות הודות לניגודים בין האור והצל." היפוך ההתייחסות הקונבנציונאלית ללילה מדגים  את המקוריות המרתקת של מודיאנו.       

ב"הבשורה על-פי יהודה" (כתר, 308 עמ'), ספרו החדש, שב עמוס עוז לטריטוריה של מקום וזמן המוכרים לו היטב, ירושלים של סוף שנות החמישים. אל המתחם הזה הוא מוזג התייחסויות היסטוריות לעיר הממשית ולעיר הנחלמת. ברחוב שולי הוא ממקם צעיר שמראהו ואורחותיו מרחיקים אותו מן החברה הסטודנטיאלית התקנית, וקולעים אותו לבית נידח שבו יתגורר עם קשיש משכיל ופרובוקטיבי ואשה פרובוקטיבית לא פחות. הצעיר שוקד על מחקר שנושאו יהודה איש קריות.


הקשיש שבו הוא מטפל יכוון את דבריו השנונים לחייו הפרטיים של שמואל ולמושא מחקרו. ערב אחד מספר ואלד על גדוד צלבנים שיצא במאה ה-11 מאביניון  לעבר ירושלים. אחרי תלאות מרובות הגיעו אל בקעה קטנה בארץ הנודעת היום כסלובניה. "הבקעה הזאת הייתה בעיניהם כנווה אלוהים (...) והחליטו סוף-סוף לקרוא לבקעה המבורכת הזאת בשם ירושלים, ולסיים בה את מסעם המפרך." בפרק 47, שבו פורש עוז את עדותו של יהודה איש קריות על היום שבו נצלב ישו, נשמעות היטב זעקותיו של הצלוב אל אמו. זוועת האירוע קמה ומוחשת בכוח יכולת התיאור הנודעת של הסופר. העיסוק בפרק ההיסטורי הדרמטי המשולב בבדיון הספרותי, מוסיף עניין  לסיפור שנסב על תקופות היסטוריות מאוחרות, ימי תחילת המדינה, כולל הבגידות שאירעו או לא אירעו אז.