בני ברבש עונה לעמיר בניון: "אנו חיים באפרטהייד"

השיר הזה הוא שיר תשובה שכתב התסריטאי והסופר בני ברבש (63) ל"אחמד אוהב ישראל", שירו הגזעני של עמיר בניון, שהסעיר לפני שבוע את המדינה. כן, ברבש עדיין כאן. מתרפק על המילה הכתובה בדרכו שלו, ועכשיו, אחרי שנדמה היה כי נמוג, הוא חוזר עם ספר פרוזה חדש, "החיים בחמישים דקות"(הוצאת ידיעות אחרונות).

 

אתה אמן הריכוז של רעיון אחד גדול לכדי סיפור. מה קרה שניסית לדחוס את החיים בחמישים דקות?
"הספר נקרא 'החיים בחמישים דקות', משום שזאת מסגרת הזמן של טיפול פסיכואנליטי שזהבה, גיבורת הספר, עוברת פעמיים בשבוע, מיום שהחשד בנאמנות בעלה התעורר ושיבש את דעתה. כל הרומן נפרש בפני הקורא, בזמן שזהבה שרועהעל ספת הטיפולים בקליניקה של הפסיכותרפיסט, והמחשבות המתרוצצות בקרבה במשך חמישים דקות הטיפול לוכדות את תחנות חייה העיקריות".

"להגיד שאין בסיפור שמישהו כותב יסודות אוטוביוגרפיים, זה כמו להגיד שהילדים שלך אינם נושאים את המטען הגנטי שלך. גם אם מרחיקים עדות, ובודים סיפור שמתרחש במציאות פנטסטית, אי אפשר לנתק את הקשר של הכותב לכתוב. מצד שני, הניסיון לאתר את השתקפותו של הכותב בסיפור, ולמשוך קווים מקבילים בינו לבין דמויותיו, הוא נואל ומחמיץ את העיקר".

 

"אני לא עושה את הדרך ההפוכה. אני מזגזג בין הספרות לקולנוע והטלוויזיה. אחרי שהשתחררתי מקבע ב-1984 פרסמתי רומן, 'היקיצה הגדולה'. כתבתי את התסריט של 'מאחורי הסורגים'. אחר כך פניתי לתיאטרון וכתבתי את המחזה 'אחד משלנו', שהצלחתו דרבנה אותי לעבד אותו לתסריט בעל אותו שם. אחרי זה כתבתי סרט קולנוע נוסף, 'החולמים', ושוב ספר, 'מיי פירסט סוני'. לא אסקור את כל מה שכתבתי, כי מדובר בהרבה סדרות, חמישה רומנים ושלוש הצגות. בימים אלה אני מפתח סדרת דרמה לחברה אירופית גדולה, ועובד על תסריט קולנוע. אבל בגדול, אפשר להגיד שיש לי העדפה לכתיבת פרוזה. זאת כתיבה נקייה יותר. ככותב, אתה שולט בצורה ובתוכן באופן מוחלט, בניגוד לכתיבת תסריטים, הכפופה לאילוצים ותכתיבים של המון גורמים, והיא חלק מעשייה קולקטיבית".

"'פולישוק' היא לא דרמה. היא סאטירה. היא משעשעת, חיננית, עשויה היטב, ומככב בה ששון גבאי, השחקן הכי אהוב עלי בקולנוע הישראלי. אבל היא לא נשכנית, לא מכאיבה ולא מקוממת. כי הגופים המשדרים – ולא חשוב אם מדובר בערוץ 1 או בערוצים המסחריים – בורחים כמו מאש מכל עשייה שעלולה לעורר מחלוקת. "הגופים המשדרים נמנעים מהעמדת דרמות מורכבות התובעות תשומת לב, קשב, וסקרנות אמיתית.


מבחינתם, רוב הקהל הישראלי סובל מהפרעות קשב וריכוז חמורות, והתפקיד שלהם הוא לספק לו ריטלין בצורת בידור נמוך, תוכניות ריאליטי זולות ותכנים דרמטיים נוחים לעיכול. במקום לתת לו לחוש את כאב צירי הלידה של הקטסטרופה הבאה, מזריקים לו אפידורל ומטשטשים אותו בווליום. יש שיתוף פעולה מדעת, ושלא מדעת, בין הרטוריקה של המנהיגות הפוליטית המהלכת עלינו אימים, לבין אמצעי התקשורת האלקטרוניים והמודפסים. אלה מחרידים והאחרים מרדימים. תרומת הגופים המשדרים להשחתת המידות וקהות החושים של הציבור הרחב היא עד כדי כך מכרעת, שאחריותם למצב אינה פחותה מזו של הפוליטיקאים".


 

"אני אחוז בהלה ממה שקורה בארץ. ממדינת אפרטהייד דה־יורה, אנחנו הופכים בהדרגה למדינת אפרטהייד דה־פקטו. התחזקות האגף הלאומני בחברה הישראלית מצביעה על היחלשותה והתפוררותה של החברה. המכנה המשותף, שאולי היה לנו פעם, נשמט מתחת לרגלינו. כל כך הרבה תתי קהילות ופלגים מצטופפים כאן, שכבר קשה לדבר על זהות משותפת ומאחדת, פרט לסמלים ריקים מתוכן וחוקים שדגל שחור משחור מתנוסס מעליהם. זאת חברה שחמישים שנות כיבוש הקהו בה כל רגש של חמלה, לא רק כלפי הפלסטינים, גם כלפי כל זר באשר הוא. כל מי ששונה. כל מי שמבטא דעה חורגת. זאת חברה שמקדשת את המתים בשדה הקרב, ומפגינה זלזול כלפי אזרחיה החיים, אזרחיה המבוגרים, ענייה וחוליה. זאת חברה שאיבדה תקווה, שקעה בייאוש גדול, והתמכרה לחרדות ולפחדים, המטופחים בשקדנות על ידי מנהיגות מוגבלת וחסרת מעוף.


 

"אני מרגיש שאפשר להמשיל את מצבנו למטוס נוסעים שאיבד את מנועיו, נמצא בצלילה לקראת התרסקות, ונוסעיו ממשיכים לריב אחד עם השני על עניינים של מה בכך, תוך עיוורון מוחלט להתרסקותם ההולכת וקרבה. "אנחנו חיים במדינת אפרטהייד כבר הרבה שנים. לא אפרטהייד נוסח דרום אפריקה, אלא גרסה יותר מרוככת וממותנת שלו. אפרטהייד מוסווה. שורה שלמה של חוקים המבצרים את חוסר השוויון המובנה בחברה הישראלית בין יהודים לערבים.

אבל, כמאמר השיר של אהוד מנור, אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת. ולא, אין לי כל כוונה לעבור למקום אחר. אני כאן. שפתי היא העברית. שפה, שלצערי, הולכת ומתרוקנת. השורשים שלי נעוצים באדמה הספוגה בדמי ובדם רעי המתים, הקבורים בה, ואני קשור אל ישראל החולה והמדממת בכל נימי נפשי. את המעט שאני אולי יכול לעשות כדי לסייע בריפויה, אעשה, גם אם יתברר לי שנגזר עלי אבדון".