"השופט": במשפט אחד - תוותרו על הסרט

אב שתלטן, רצוי שתיין, מול שני בנים - האחד אהוב, האחר דחוי. הנה סיטואציית מוצא ששירתה אין ספור ספרים ומחזות ממוצא אמריקאי. "מסע ארוך אל תוך הלילה", "קדמת עדן", "חתולה על גג פח לוהט", "מותו של סוכן", אם למנות רק כמה דוגמאות נבחרות. גם "השופט" נכלל בנוסחה הבדוקה הזאת, אף על פי שכאן, ממש כמו אצל "הסנדק" למשל, משתחל אל תוך העלילה עוד בן, שלישי במספר, אבל פה הוא לוקה בשכלו, ובכך נשמט מיד מתוך גרעין העימות הדרמטי.


מי שנושא בתואר השופט בעל התכונות הרודניות הוא כמובן הביג דדי, שמגולם על ידי רוברט דובל הוותיק והמיומן. כשפורץ הסיפור הוא כבר מתקרב לגיל 75, אך עדיין יושב איתן על כס השיפוט בעיירה קטנה באינדיאנה. אשתו, כלומר אם הבנים, בדיוק מובלת אל מנוחה נכונה, ולרגל האירוע המשפחתי המעציב שב הביתה אפילו הבן הדחוי (רוברט דאוני ג'וניור), שעקר מהמקום שני עשורים קודם לכן, ונשבע שלעולם לא יניח שוב את רגליו בבית אביו המתנכר לו. הבן הדחוי, כמו החציף פנים כנגד אביו השופט, צמח עם השנים לעורך דין מצליח בעיר הגדולה שיקגו, שם הוא נודע כפרקליטם היקרן ומושחז הלשון של כל בעלי ההון המושחתים.


כעת הוא נאלץ לא רק לשוב ולפגוש מחדש באב שאמלל את שנות נעוריו, אלא גם בטראומות עבר שדומה כי עדיין לא סיימו לדמם. אחת הטראומות קשורה בקטיעת הקריירה המבטיחה של הבן האהוב (וינסנט דונופריו), שעמד לפני קריירה של שחקן בייסבול מקצועני, אך פציעה אומללה קטעה חלום זה. מקורה של טראומה נוספת, שהפרקליט השנון נדרש עתה להתייצב מולה מחדש, הוא בנטישתו החפוזה את העיירה, ובתוך כך את אהובת נעוריו (ורה פרמיגה), שאולי אולי עדיין ממתינה לשובו בסבלנות נשית מעוררת השתאות. אבל לא על הדברים האלה עומד הסרט. שעות ספורות לאחר שאם המשפחה נקברה, עוצרת המשטרה המקומית את האלמן הטרי, השופט בכבודו ובעצמו, באשמת דריסה בכוונה תחילה של אחד מתושבי השכונה, שלא היה אלא פושע שבעבר הרחוק נשלח לשנות מאסר ארוכות על ידי השופט הקפדן.


והנה כי כן, נאלץ הבן הדחוי לא רק להישאר בעיירה השנואה עליו, אלא גם ליטול על עצמו את ההגנה המשפטית על אביו. בהחלט סיטואציה הקורצת לכל דרמטורג. אברהם העוקד את יצחק לעולה, או אלוהים המשגר את בנו אל הצלב. הדמויות שמגולמות על ידי דובל ודאוני רשאיות לבחור לעצמן את הדימוי הדתי המתאים להן. אך בכל מקרה אנחנו נשארים בתחום הטריטוריה של הדרמה האמריקאית, כך שמערכת היחסים המסוכסכת אב־בן תמשיך ללוות את השניים לאורך כל המערכה המשפטית, שעלילת הסרט קושרת אותם, בעל כורחם, זה אל צווארו של האחר.


ניק שנק, שחיבר בעבר את התסריט ל"גראן טורינו" של קלינט איסטווד, וביל דובוק, שזו לו עבודת הביכורים, אחראים לצד הסיפורי של "השופט". דיוויד דובקין, שעסק עד כה בעשיית קומדיות לא מתוחכמות דוגמת "לדפוק חתונה" או "חיים בהחלפה", הופקד פה על הבימוי. בשני המקרים, צר לקבוע, מדובר בבעלי מלאכה שכשלו בעבודתם. דומה כי הפאניקה שאחזה בתסריטאים שנק ודובוק לנוכח השימוש בנוסחה הכי משופשפת בדרמה האמריקאית, גרמה להם להרחיבשלא לצורך את העלילה, ולהוסיף עליה רבדים מיותרים, וכן דמויות חסרות פשר או ערך.


כך, למשל, צוידה הדמות של דאוני גם במשבר נישואים חריף המנקר בחייו הנינוחים בשיקגו ונובע מבגידתה של אשתו, וכן ממאבק שהוא מנהל על קבלת האחריות על גידול בתו הקטנה. גם מופרכותה של עלילת המשנה העוסקת באותה גברת הממתינה לדאוני כבר 20 שנה, ובינתיים מביאה לעולם בת מחוץ למסגרת הנישואים (שהפרקליט מגלה דווקא בה עניין מיני רב), אינה מסייעת להעלאת רף האיכות של "השופט". וגרועה מכך היא התוספת של אח צעיר (ג'רמי סטרונג), מוגבל בשכלו, שמוצא מפלט בהתעסקות אובססיבית בסרטונים ביתיים.


למה להתעסק לשווא עם מאותגרים שכלית כשזה אינו תורם דבר לדרמה עצמה? וחוץ מכל הקישוטים האלה, יש מחלת סרטן וטיפולי כימותרפיה הנמהלים אף הם בתוך העיסה המלודרמטית הזאת. נראה שאורכו המופלג של "השופט" (141 דקות) לא נועד אלא להעניק זמן מסך נרחב ככל האפשר לצמד הכוכבים דובל ודאוני, על מנת שהם יתיזו סביבם רגעים מרובים ככל האפשר של וירטואוזיות משחקית. ואכן דובל, המורגל בגילום דמויות הגדולות מהחיים ("המטיף", "סנטיני הגדול", "אפוקליפסה עכשיו"), משתדל לשחק אותה בענק, אלא שהוא נתקל ללא הרף במגבלות התסריט המסורבל. גם דאוני, בניסיון מעורר הערכה להיחלץ מדמויות בעלות אופי מסחרי כמו איירון מן או שרלוק הולמס, שבתוכן נכלאה לאחרונה הקריירה שלו, סובל מאותם תנאי שטח קשים.

נקרעתם מצחוק למראה סצינת הסיום ב"ארגו", כשהחיילים האיראנים המפגרים אינם קולטים שהאמריקאים עובדים עליהם בעיניים? אם כך, תיהנו עוד יותר לנוכח מעלליהם המטופשים של אנשי המשטרה החשאית בטהרן, שאינם מסוגלים לשבור בחקירה סודית עיתונאי מערבי שנאסר באשמת ריגול לטובת אמריקה והציונים. ההתעקשות של הוליווד לעצב על הבד דמויות של פונקציונרים עילגים מאיראן, עומדת כמובן ביחס הפוך למצב שאליו נקלעו בשבוע החולף הנציגים המכובדים של ממשל אובמה בשיחות הגרעין בוינה, כאשר הנושאים והנותנים מטעם איראן עשו מהם צחוק, וסחטו הארכה בת שבעה חודשים למשא ומתן הזה.


דומה שהכשל המתמשך של האמריקאים, על כל סוכנויות הביון שלהם, להבין את הדינמיקה שמאחורי שלטון האייתוללות, מבריח אותם שוב ושוב למצוא מפלט וניחומים בסרטים שבהם אפשר להמשיך להתייחס בזלזול לנמסיס האיראני. מהבחינה הזאת, "רוז ווטר" הוא דוגמה בהירה לאופן החשיבה העקמומי הזה. הסיפור שמאחורי הסרט מתחיל ב-21 ביוני 2009, כאשר שוטרי חרש עצרו בטהרן את מזיאר בהארי, כתב השבועון "ניוזוויק", שהגיע לאיראן על מנת לסקר את מערכת הבחירות המזויפות (ככל הנראה), שבה "ניצח" הנשיא אחמדינג'אד את יריבו מוסאווי, "ניצחון" שעורר גלי הפגנות ומהומות, שאיימו אז על יציבות השלטון בטהרן.


בהארי, עיתונאי בעל נתינות קנדית שהתגורר בלונדון, נולד בטהרן ועקר ממנה רק כשהיה בן 21. אביו ואחותו נאסרו בעבר על ידי הממשלים של השאה ויורשו חומייני, בעוון פעילות קומוניסטית. לכן לא היה זה מוזר שגם הוא התגלגל בסופו של דבר אל בין חומות בית האסורים. על בהארי (גאל גרסיה ברנל) טפלו סדרה ארוכה של האשמות שווא, ו"הוכחות" בדוקות לכך נמצאו בכליו של העיתונאי. קלטת ועליה פרק מתוך "הסופרנוס" היוותה ראיה חותכת לצריכת פורנו אסור; תקליט של לאונרד כהן (כהן!) שימש להוכחת הקשר בין בהארי לבין מפעיליו הציוניים. ועוד שטויות שכאלה.


118 יום ישב העיתונאי בכלא, וכל אותה העת נחקר על ידי שוטר חרש, שהמאפיין העיקרי שלו היה ריח מי הוורדים (רוז ווטר) שנדף ממנו. בסופו של דבר שוחרר בהארי, לא לפני שאולץ להופיע בטלוויזיה ולהוקיע את כלי התקשורת המערביים על יחסם המגונה לאיראן ולמנהיגיה. ג'ון סטיוארט, המגיש השנון של תוכנית האירוח הסאטירית "דיילי שואו", נטל אשתקד חופשה ארוכה, שאותה הקדיש לכתיבה ולבימוי "רוז ווטר". זוהי התנסותו הראשונה של אשף הטלוויזיה סטיוארט במדיום הפילמאי, וכישלונו כה מהדהד עד שראוי להמליץ לו להזדרז ולהירשם לשנה א' בחוג ללימודי קולנוע באחד הקולג'ים הסמוכים לאולפן השידור של "דיילי שואו".


מעבר לדלותו של התסריט (שמבוסס על ספר שפרסם בהארי עצמו על אודות הפרשה האומללה), המותיר את הדיון בנושא כתעלומה הגדושה בחורי מידע ענקיים, בולט בעיקר חוסרניסיונו של הבמאי בעיצוב של חלל אתר ההסרטה, וביצירת הקשר בין הדמויות לבין הפונקציות שהן אמורות למלא. לאורך שעה ורבע (מתוך 105 דקותיו של "רוז ווטר") מתרחש הסרט בתוך בית כלא, והדבר שהכי בולט בסצינות כליאה וחקירה מרובות אלה הוא דווקאהיעדר תחושת מחנק או חוסר אונים.


האבסורדיות של רצף ההאשמות שהוטחו בעיתונאי, מחוללת מעין מצב אנושי-קפקאי, שאמור היה להניב הרגשת אימה, מועקה פסיכולוגית כבדה. וגם אלה נעדרות מהסרט. במקום זאת מעדיף "רוז ווטר" להרבות בסצינות המשחזרות דיאלוגים המתחוללים אך ורק בדמיונו של העציר, ובהם הוא משוחח עם אביו ואחותו, ששניהם כבר הלכו לעולמם, על תקופות המאסר שלהם. על משחקו של ברנל המקסיקני, שמגלם את העיתונאי יליד איראן, קשה להרחיב, משום שהבמאי סטיוארט כלל אינו מפקיד בידיו כלים לעצב דמות של ממש. אבל גרוע מכך הוא עיצוב דמותו של החוקר המכונה פה "מי ורדים". במקום ללהק, כמקובל במקרים שכאלה, את יגאל נאור שלנו לתפקיד הזה, החליטו מפיקי הסרט לתקוע לדמות הזאת את קים בודניה הדני, לא פחות. בודניה, המוכר מהסדרה המצוינת "הגשר", מתאים לתפקיד החוקר האכזר בערך כמו בוז'י הרצוג או דן מרידור.