את מרבית דקות הצפייה בחלק מפרקי "פושרז" ביליתי בהתלבטות אם לרוץ להרביץ לכמה הורים או להמשיך לצפות בסדרה ולא להחמיץ שנייה. "פושרז", או בתרגום חופשי שלי "הדחפנים", מתעדת הורים ישראלים המשקיעים כספים רבים ושעות רבות בניסיון לבנות את הקריירה של הילד. אם הייתי סנגורם של ההורים הייתי טוען שלהצליח זה מקצוע.
הצלחה לא נופלת מהשמיים, לא דופקת סתם ככה על הדלת, בטח כשמסביב ההמונים בוערים באטרף להצליח. מספרים שאימא של בר רפאלי הייתה המנוע של הסופר מודל עוד מילדות, ובלעדי ההכוונה והמאמץ הברבור לא הייתה צועדת ככה על במות ברחבי העולם וגורפת כספים. אני לא בטוח שהילדים שראינו אתמול בפרק הראשון מתוך עשרה של "פושרז" הם בליגה של הברבור.
הנער הזמר רועי סנדלר (ד"ש לאבא יוסי, זמר מוצלח כשלעצמו, ולדוד אלי) נשמע כבעל פוטנציאל. לילדה שהלכה לאודישנים עם האמא הייתי ממליץ, חמוש באוזני הבלתי מקצועית, להשקיע יותר בלימודים. לא שאני בא כאן לחלק ציונים, אבל כשאתה רואה הורים מחזיקים ילדים ערים עד חצות ללמוד טקסטים ותנועות, או סופרים להם שניצלים בצלחת, השערות על הידיים סומרות. בניגוד לריאליטי אחרים שבהם הצופה מוזמן ללעוג לחולשות המשתתפים, יש לנו חולשה כשמדובר בילדים.
זה כבר לא בידור. היצרנית והבימאית רינת קליין הצליחה לייצר כאן זיווג משובח בין טלוויזיה למסמך אנושי אותנטי. כמו שאנחנו מכירים אותו, יו"ר המועצה לשלום הילד יצחק קדמן כבר בטח יושב לה על הטלפון מהבוקר וספק מבקש־ספק דורש כתובות של הורים שטופי אובר־מוטיבציה. הנה מה שאני עשיתי בסוף הפרק: לקחתי צינור מים, הרטבתי את החול בחוץ והזמנתי את הנוער החופשי שלי לעשות קציצות בבוץ.