לא רק שלא הייתי ילד רקדן, אלא שהילדות שלי הייתה מלווה בטראומות של ילד שאמרו עליו שאין לו שמיעה מוזיקלית", כך מספר גדי דגון, שאולי כפיצוי לילדותו נטולת הקצב הפך לצלם המחול של המדינה בה"א הידיעה. צילומים שצילם דגון – מבחר מייצג של אינספור פריימים שלכד באמצעות מצלמותיו במרוצת כמחצית משנות חייו – יככבו, בין צילומי צלמים נוספים, בתערוכת מחול ראשונה מסוגה, הנפתחת היום במוזיאון ישראל.
"הגעתי לצילום מחול היישר מצילום ספורט בעיתונות הכתובה, בין היתר ב'מעריב' בתקופה מסוימת", מפליג דגון במנהרת הזמן ומצביע בקטלוג ישן על צילומים תוססי תנועה, שצילם במגרשים בשנות ה־ 80 . את עיקר האחריות לשינוי הוא תולה על כתפיה של נעמי פורטיס. כמנכ"לית להקת בת שבע, היא זאת שפתחה בפניו את שערי ההיכל לפני כחצי יובל שנים, ומאז הוא לא יצא ממנו. אחיזתו שם העמיקה, כאשר בתוך זמן קצר קיבל לידיו אוהד נהרין את מפתחות הניהול האמנותי של הלהקה.
"לא ידעתי הרבה על אוהד, פרט לידע בסיסי על כמה ריקודים שיצר עד אז בכל מיני מסגרות, כמו 'טאבולה ראסה'", מספר דגון, המנציח בנאמנות את יצירותיו של הכוריאוגרף חתן פרס ישראל על כל גלגוליהן, ודולה מהן תובנה מעניינת: "הרקדנים של היום לא רוקדים כמו הרקדנים שרקדו לפני 13
"לא ידעתי הרבה על אוהד, פרט לידע בסיסי על כמה ריקודים שיצר עד אז בכל מיני מסגרות, כמו 'טאבולה ראסה'", מספר דגון, המנציח בנאמנות את יצירותיו של הכוריאוגרף חתן פרס ישראל על כל גלגוליהן, ודולה מהן תובנה מעניינת: "הרקדנים של היום לא רוקדים כמו הרקדנים שרקדו לפני 13
שנה, נאמר. הרקדנים של היום רוקדים הרבה יותר מהר".
יש לך הסבר לכך?
"זה כמו שיוסיין בולט רץ הרבה יותר מהר מאשר אצני העבר. הכל עניין של אבולוציה, דבר שבולט במחול, האמנות המרתקת מבין אמנויות הבמה. והכל, כשאנחנו בדרך לעולם של תלת־ממד, שאין כמחול קרוב אליו. לכן, אולי, יש כל כך הרבה הופעות מחול במוזיאונים. המוזיאון, שלא עבר אבולוציה, זקוק כיום למחול, כשהתמונה לבדה כחוויה אסתטית־אמנותית היא לא מספקת כמו בעבר". כשדגון נשאל על שיתוף הפעולה הפורה שלו עם נהרין, הוא פוצח בשיר הלל. "אין לי ספק שמדובר בכוריאוגרף הגדול ביותר של המאה ה־ 21 בעולם כולו, לא רק בארץ", הוא אומר. "אין לי יכולת להסביר כמה למדתי וכמה ידע קיבלתי דרך העבודה איתו".
כצלם, כיצד אתה מתמודד עם התנועה שבמחול?
"אני רגיל שהכל זז לי בפריים. אם זה לא קורה, משעמם לי. כשאני מצלם מחול, אני כופה על עצמי שורה ארוכה של מגבלות אתיות. אני מגן על הרקדנים ומשתדל להוציא אותם במיטבם, כי כאשר הם בתנועה, הם לא מודעים למראה החיצוני שלהם במלואו. אני גם מגן על שפת הכוריאוגרפיה, וכאן בולטת היכולת שלי לפרש אותה אונליין, תוך כדי צילום, ולא להסתפק בהנצחת הסילואטה".
עזר לביבי לנצח
צילומי המחול של דגון אינם מצטמצמים בד' אמות המחול המקומי, כאשר תיעד לא פעם להקות מחול בטרם הגיען להופעות בישראל. בין הכוריאוגרפים מבחוץ, שעמם שיתף פעולה, נמצאת פינה באוש המנוחה מגרמניה, דמות מכוננת בעבורו, כמי שהייתה מחלוצי הווידאו-ארט. "כמעט אי אפשר ליצור היום מחול בלי להתכתב עם פינה באוש, הכוריאוגרפית הגדולה של המאה ה-20 ", הוא סבור.
מערכת יחסים משמעותית נוספת בחייו הייתה עם המחזאי המנוח חנוך לוין, שדגון צילם יותר מ-30 ממחזותיו. "חנוך סמך עלי כשהבחין שבצילום שלי אני מתרכז בנושאים הקרובים ללבו, כמו הגירה, נדודים, זוגיות וכמובן נשים", הוא נזכר. דגון מנציח בצילומיו את ההצגות של כמעט כל התיאטראות הרפרטואריים, אך טוען ש"כעת אני מצלם בעיקר את הצגות הפרינג', בעקבות פער גדול שנוצר בין המחול לתיאטרון". בפרינג' אין לדגון בעיה לצלם הצגה של פרחי תיאטרון שזה עתה בקעו מחממת בית הספר למשחק, ומנגד הוא מתעד שם גם את הצגותיו של ענק תיאטרוני כיוסי יזרעאלי. כשאני מעיר לו שמבחינת התנועה שבהן, הצגותיו הן ההפך הגמור ממופעי המחול שהוא מצלם בדבקות ובאדיקות, הוא טוען: "בשעת הצילום אני מבחין בתנועה גם באין־תנועה".
מערכת יחסים משמעותית נוספת בחייו הייתה עם המחזאי המנוח חנוך לוין, שדגון צילם יותר מ-30 ממחזותיו. "חנוך סמך עלי כשהבחין שבצילום שלי אני מתרכז בנושאים הקרובים ללבו, כמו הגירה, נדודים, זוגיות וכמובן נשים", הוא נזכר. דגון מנציח בצילומיו את ההצגות של כמעט כל התיאטראות הרפרטואריים, אך טוען ש"כעת אני מצלם בעיקר את הצגות הפרינג', בעקבות פער גדול שנוצר בין המחול לתיאטרון". בפרינג' אין לדגון בעיה לצלם הצגה של פרחי תיאטרון שזה עתה בקעו מחממת בית הספר למשחק, ומנגד הוא מתעד שם גם את הצגותיו של ענק תיאטרוני כיוסי יזרעאלי. כשאני מעיר לו שמבחינת התנועה שבהן, הצגותיו הן ההפך הגמור ממופעי המחול שהוא מצלם בדבקות ובאדיקות, הוא טוען: "בשעת הצילום אני מבחין בתנועה גם באין־תנועה".
"הבעיה כיום בתיאטרון היא לא בתוכן שלו, אלא בחזות שלו, שהיא ארכאית ומיושנת", משוכנע דגון. "אבל אני לא מרפה. רק באחרונה צילמתי את הצגת 'טרטיף' בתיאטרון בית ליסין ואת 'כולם רוצים לחיות' בקאמרי – ואני ממשיך, אם כי פחות". הקשר לצילום של דגון, 57 , שהועלה ארצה בגיל שלוש מאוסטרליה, הוא עניין משפחתי. אביו, ליאון דגון, היה צלם בחיל האוויר ובהמשך הפך לשם דבר בתחום יבוא דברי צילום. על ילדותו שלו הוא מספר: "כצלם הכיתה זה מה שהציל אותי בבית הספר, שם סבלתי מהפרעות קשב וריכוז ונחשבתי לילד קופצני ופרובלמטי". מסביבות גיל 20 הוא החל לצלם לעיתונים ולכתבי עת שונים.
זה נכון שהעלית את נתניהו לשלטון?
זה נכון שהעלית את נתניהו לשלטון?
"אני מודה באשמה, אבל נוח לי להפיל את התיק על ראובן אדלר, שהזמין אותי לצלם את ביבי לקראת בחירות 96 '. צילמתי אז הן אותו והן את פרס, אבל בבחירות ההן גילו הצעיר דאז של ביבי, כפי שהשתקף מהצילומים שלי, תרם לו נקודות בבחירות הצמודות".
עידן הסלפי בצילום מייאש אותך?
"ההפך מכך! לדעתי, דווקא מהמצלמות הדיגיטליות ומהמצלמות בטלפונים עשויים לצמוח הכישרונות הבאים בעולם הצילום.