אדריאנו חאובל מדבר על אחת מסצינות הסקס הנועזות שנראו בקולנוע הישראלי

את ההמשך הוא מתקשה לספר, אך תחושת הקיפאון של אותם רגעים והמחשבה שמישהו רוצה להרע לך לא הרפו ממנו שנים לאחר מכן. גם לא כשפרץ לחיינו בסדרות "האלופה" וה"החממה", והפך לכוכב ילדים לוהט ולדוגמן בינלאומי מבוקש עם משמעת ברזל. 

"בתיאטרון אין מצב כזה לאחר", הוא נוזף בי כשאני מאחרת לראיון בדירת הרווקים שלו בתל אביב, רגע לפני עלייתו לאקרנים של "לוויה בצהריים", סרטו של אדם סנדרסון על פי ספרו של ישעיהו קורן, שבו משחק חאובל את דמותו הפראית, הקלינט איסטוודית, של בני, חייל מסתורי הטווה מערכת יחסים עם אישה נשואה במושבה נידחת בשנות ה-50. תפקיד ששיאו בסצנת סקס חייתית, אחת היותר נועזות שנראו אי פעם בקולנוע הישראלי לדורותיו. 

"לצפות בעצמך על המסך יחד עם עוד אנשים, לפעמים גם עם חברות שאתה יוצא איתן, זאת חוויה מאוד מוזרה. זה לא מחרמן. זה מביך. זה מפדח".

"כשהתחלתי לדגמן, לא ידעתי מה זה אובייקט, אבל המקצוע בא לי, יחסית, די בקלות. ראיתי תוצאות ונמשכתי לזה כמו מגנט. הייתה לי, כדוגמן, תקופה קשה. עבדתי על אוטומט. לא הייתי מאושר. כולם נראו לי הרבה יותר מנוסים. לא הבנתי מה רוצים ממני. כל הזמן ביקרתי את עצמי שאני לא מספיק יפה, שאני לא מספיק רזה, שאני לא מספיק טוב. אבל תמיד הייתי פייטר. באתי לעבוד". 

"אף פעם לא הייתי אצל פסיכולוג. הלימודים אצל יורם לוינשטיין שינו לי את החיים. אם יש משהו שאני מצטער עליו, הוא על זה שחייתי באפלה המון זמן. אצל יורם, דרך המשחק, גיליתי את האומץ, את האמון ואת השמחה שבי. הרגשתי שכשהעזתי לתת, גם קיבלתי". 

"מצד אחד תמיד נדרש ממני להיות במשבצת של הכוכב החטוב, הסקסי, המחייך והמגניב. כן, יש בי הצד הפרוע של בני החייל. מצד אחר, כשאני אחד על אחד עם בחורה, אני אחר לגמרי. אני בכלל לא מגניב, אלא דווקא חסר ביטחון. אני מרשה לעצמי להיות רגיש". 

ואכן, במפגש עם חאובל אין זכר להילה השתקנית ולמבט החייתי של בן דמותו ב"לוויה בצהריים". יש זכר ליופי מהורהר, הזקוק עדיין לאישורים וניזון מבור בלי תחתית. 

הוא בן 29. אח בכור לארבעה אחים. אביו הארגנטינאי היה דוגמן. אמו מנהלת בביתם פנסיון כלבים. בצבא שירת בחיל האוויר, ואחרי שלוש שנות לימודי משחק, השלים תואר ראשון בהוראה ובימוי בסמינר הקיבוצים. שיחק בהצגות בתיאטרון, אבל זוכרים אותו בעיקר מקמפיינים ומתפקיד ראשי בפסטיגל לצד בר רפאלי, ובעיקר כחתיך התורן בסדרות "האלופה" ו"החממה". 

"בתעשייה בארץ, שחקנים חייבים לעשות דברים מסחריים. אי אפשר או או. לפעמים מלהקים אותך לתפקידים לפי כמות העוקבים שלך באינסטגרם. גם בתיאטרון הרפרטוארי זה ככה. אבל הלב שלי באמנות. בעשייה. לא היה אודישן שרציתי להתקבל אליו כל החיים שלי כמו ב'לוויה בצהריים'". 

"זה תפקיד שדורש המון דיוק בעבודה. בני הוא חייל מסוג אחר. יש לו עולם פנימי מטורף, והוא מאוד נוכח בשקט שלו. מין אולד סקול כזה. לאודישן הגעתי בלי חולצה ומזיע. החיבור עם הילה וידור היה מיידי, וסנדרסון נתן לנו חופש לזרום עם הכימיה הטבעית בינינו. הסט ברמת הגולן, בחיק הטבע, הוציא ממני את החיה. אם תשימי אותי במדבר, זה מה שתקבלי. הדמות שלו כל כך עוצמתית, שהיא נוכחת לאורך כל הסרט, גם כשהוא לא נוכח פיזית. זה הדבר הכי שונה שעשיתי בחיים". 

"סצנות אינטימיות הן לא המקום לחשוב. אצלי אין טריקים, רק עבודה. כל מה שמעניין אותי זה להביא את החוויה החוצה. שמעתי גם על כאלה שעושים את זה על באמת על הסט. אני לא". 

"בואי נגיד שיש בחורות שבטוחות בעצמן ומאוד מפרגנות, ויש בחורות שזה מאוד ילחיץ אותן. האקסית שלי לא התמודדה עם זה טוב, והיינו על סף חתונה". 

"אני יודע שהפנים שלי פתחו לי המון דלתות. הייתי ברמן הרבה שנים. היו לי סטוצים שעל חלקם אני מצטער, אבל שבעתי. בשנים האחרונות הייתי רק במערכות יחסים, ולשם אני מכוון. אני מאוד מאוד מונוגמי. אפילו קנאי. אבל למדתי שאני לא יכול לתלות את האושר שלי בדבר חיצוני, או באדם אחר. 

"בואי נגיד שאני פתוח לכל. אין לי בעיה עם כל המינים, הצבעים והגוונים. אבל היום אני יודע שהכי טוב לי עם אישה. בפעם הראשונה שמישהי ליטפה אותי, הרגשתי באמת כמו גבר. עד אז הייתי ילד. יש משהו בנשים, מעצם העובדה שהן מביאות חיים, שנותן כוח ועוצמה לגבר. זה חיבור אחר מאשר עם גברים. אני גם שומר נידה עם בנות הזוג שלי, כי אני חושב שיש משהו נכון בגעגוע. אני אדם מאוד רוחני". 

"אני כל הזמן עובד, והרבה מהכסף שאני עושה, אני מבזבז על האקדמיה. אני מודה שיש הרבה דברים שאנחנו מקבלים בחינם. קשה לשרוד בעיר הזאת אם אתה לא סלב". 

"זה אולי יישמע מצחיק, אבל עדיין מפחיד אותי שידעו מי אני באמת. אני עובד על זה".