איזה מזל שאני לא שמן. ואני לא מדבר על הסיבות הברורות מאליהן - פגיעה קשה בסקסאפיל, הערות ברחוב, בעיות בריאותיות וגו'. לא. מזל שאני לא שמן, כי אם הייתי כזה, הייתי חש בתקופה האחרונה שאני משתייך לכת הולכת ונעלמת של אנשים דחויים, שאפשר וצריך להסיר אותם בהקדם מעל פני האדמה. וזה אפילו פשוט. ומהיר.
על מה אני מדבר? על הצטמצמותם הדרמטית של הסלבס עבי הבשר שלנו, והסיקור התקשורתי המפרגן והאינטנסיבי המתלווה לכך. בוויקאנד החולף, השחקן איציק כהן זכה לשער במוסף “ 7 ימים" של "ידיעות אחרונות", אחרי שהשיל עשרות קילוגרמים ממשקלו בעקבות ניתוח קיצור קיבה. רק שבועיים קודם לכן כיכב על אותו שער השחקן דביר בנדק, באותה עילה. קיצור קיבה, פרידה מעשרות קילוגרמים, לידה מחדש.
באופן אירוני, בנדק וכהן היו מכוכבי הסרט הישראלי “סיפור גדול", שבו גילמו גברים שמנים שהופכים ללוחמי סומו. סרט שהאמירה הברורה והנחרצת שלו הייתה - כמה קשה להיות שמן, אבל זה מותר. וזה נורמלי לחלוטין. אמירה אמיצה, שנראית עכשיו כמעט מגוחכת.
אם זה כל כך טבעי ולגיטימי להיות שמן, מדוע כוכבי הסרט עצמם החליטו לערוך ניתוח פולשני שיהפוך אותם לרזים? שאלה המצטרפת, כמובן, לגורלן של דמויות נשיות כמו מארינה מקסימיליאן-בלומין, שבמשך שנים הייתה סמל לאישה הגאה בממדי גופה הלא דוגמניים (כולל כהונה כפרזנטורית של רשת למידות גדולות), ואז הפכה כמעט בבת אחת לדוגמנית-על. או נינט טייב, שמדינה שלמה התאהבה בה בין היתר כי הייתה חיילת חמודה ועגלגלה, כמו השכנה ממול, ועם השנים הלכה והצטמקה.
מדינה שלמה התאהבה בה בין היתר כי הייתה חיילת חמודה ועגלגלה, כמו השכנה ממול. נינט טייב
שיהיה ברור, אין לי שמץ של טענה לסלבס עצמם. נוסף לכל הסיבות הרגילות שבגינן אנשים עבי בשר רוצים לרזות, הם עובדים במקצוע שבו המראה הוא חלק בלתי נפרד מהעבודה שלהם. והיות שהם דמויות ציבוריות, הישראלי המצוי גם מרשה לעצמו להעיר להם בקול, בתור למכולת, על ממדי גופם. איציק כהן סיפר על תחושת ההשפלה הנלווית לכך בראיון ל"ידיעות", באופן נוגע ללב. מצד שני, יטענו לא מעט שמנים, חלק מהסלבס האלה התראיינו בעבר, לפני הפאזה הדקיקה שלהם, ודיברו בלהט על כך שהם שלמים לגמרי עם משקלם ועם הופעתם. בהיותם אנשים ידועים, שגם הפכו לסמל של ציבור שלם, יש משקל חשוב (אופס) לכל התנהלותם בנושא ההשמנה. ועל כן, ההרזיה הדרמטית שלהם, וראיונות ה"נולדתי מחדש" שבעקבותיה, הם כמעט בגדר בגידה.
אני לא יכול, ובטח לא רוצה, להיכנס לאנשים לתוך הקיבה. אבל אין לי ספק שבסופו של דבר הם כולם קורבן של חברה ותרבות צבועה, שמדברת אל כולנו בשני קולות. הקול הרשמי, הנאות פוליטית, אומר כל הזמן - תהיה מי שאתה. תהיה שלם עם עצמך. אנחנו חברה פלורליסטית ויש מקום לכולם, וכו'. אבל הקול הנסתר, התת-קרקעי, והקובע באמת, אומר את ההפך המוחלט - כולכם צריכים להיות ולהיראות אותו דבר. לוהטים, נכונים, מדליקים - ודקיקים. זה נכון, במקרה הזה, למשקל, אבל גם לאין ספור פרמטרים אחרים, שיוצרים יחד את “הדבר הנכון".
עכשיו, מה יפה במיוחד בתחום הספציפי של ניתוחי קיצור הקיבה? שהוא עונה על צורך ישראלי נוסף - האינסטנט. בדיוק כמו שאנשים רוצים להביא את המכה, לייצר סטארט-אפ שהופך אותך למיליונר ברגע, או להפוך בבת אחת לכוכב דרך תוכנית ריאליטי, פתאום ניתנה להם היכולת לשנות את המראה שלהם בתוך חודשים ספורים. למי יש כוח לתהליך, להדרגה, למאמץ מתמשך? דיאטות הן הרי גיהינום.
ויש כאן גם תשובה לעוד טרנד ישראלי עכשווי. פעם קראו לזה משבר גיל 40, היום המילה הנכונה היא ריסטארט. הגעת לאמצע החיים בחיים? סחתין עליך. עכשיו הגיע הזמן להמציא את עצמך מחדש. אלא שבמדינת העדר, המשמעות היא לא לגלות פתאום תחביב אקזוטי או אישיות ייחודית, אלא להפך - לעבוד על עצמך, כך שתיראה כמו כולם. או לפחות כמו איציק כהן. החדש.