כל מי שצופה בסרטו של אדם סנדרסון "לוויה בצהריים", על פי ספרו של ישעיהו קורן, יכול כמעט להחזיק בידו את המלנכוליה של היוצר. בדידות קיומית, עמוקה, סדוקה, עיקשת, שאין מה להתווכח איתה.



לא להאמין שסנדרסון הוא בנו של אחד האנשים הכי מצחיקים בישראל, הזמר דני סנדרסון, ואח לצלע הנשית במועדון לילה, דינה סנדרסון.  ואם לא די בכך, הוא היה הבמאי של קומדית הקיץ של חבורת ארץ נהדרת, "זוהי סדום".
 
"הדיסונס בין 'לוויה בצהרים' ל'זוהי סדום' קשור לאופי של כל סרט ולגישה שבה ניגשתי לכל אחד מהם", מסביר סנדרסון, "על 'לוויה בצהריים' התחלתי לעבוד לפני כשמונה שני,  בציפייה שזה יהיה סרט הביכורים שלי. תכננתי להתחיל לצלם את הסרט אחרי שסיימתי את התסריט הראשוני, אבל זה לא קרה. לקח המון זמן לפרויקט להתבשל אצלי ואצל אחרים. גם גיוס הכספים לקח זמן.

"הייתי צריך למצוא את האנשים שירגישו את האווירה המיוחדת של הסרט, שלפעמים היה קשה להעביר אותה בתסריט הכתוב. באמצע הדרך הזדמנה בפניי האפשרות לביים את 'זוהי סדום', מולי (שגב – ר"ז) הציע לי להצטרף והלכתי על זה".  
 

"נכנסתי ל'זוהי סדום' בעיניים פקוחות, בהבנה שאני במאי שכיר, ושלא מדובר ב'סרטו של אדם סנדרסון', אלא בפרויקט קבוצתי בעל טעם מסחרי, שהוא לעתים אחר משלי", הוא מודה, "העבודה על הסט הקנתה לי את הכלים לבימוי סרט באורך מלא, נתנה לי את האפשרות להרגיש את ריצת המרתון הזו וגם לקבל בטחון בסגנון שלי כבמאי". 
אין לי מסר

"לוויה בצהריים" מגולל את סיפורה של הגר ארליך (הילה וידור), נשואה טרייה, שלא מוצאת את מקומה בחיים הכפריים ובמערכת היחסים עם בעלה. שכנתה מבקשת ממנה שתשמור על יפתח (מתן אברבך), בנה בן העשר, ובין השניים מתפתחת חברות מיוחדת.
 
"ב'לוויה בצהריים' כבר הייתי מבושל, ומכיוון ש'איבדתי את הבתולים', כבר הייתי מוכן ללכת עם הסגנון עד הסוף", אומר סנדרסון, "לא היה לי את הלחץ של סרט ראשון, בו אתה לרוב מנסה להוכיח את עצמך בהמון דרכים, רק כדי שישימו לב אליך. התמסרתי לספציפיות האניגמטית של הסרט בכל כוחה ולא הסתכלתי לצדדים. ככה אני ניגש לכל פרויקט ואחרי שאני מתאהב בו, אני מפענח את הטון והקטע של הסרט ופשוט עובד בתוך עולם החוקים שנוצר לי, כדי שלסרט יהיו פנים ברורות. או לא ברורות".
 
בגלל זה בחרת לעבוד על הסרט הזה, כי הוא מעביר יותר ממסר אחד? 
"זה מה שמשך אותי בספר - האניגמטיות שלו. בהתחלה לא הצלחתי להסביר לעצמי מה מושך אותי, אבל בגלל שראיתי שהסיפור לא עוזב אותי, הבנתי שאני מוכרח לצאת לדרך ולנסות לגעת בו, להרגיש אותו. אצל ישעיהו קורן האווירה היא דמות חשובה בסיפור. הוא כל הזמן שומר על משהו מבעבע מתחת לפני השטח. הדרמה נמצאת במה שלא נאמר. מאוד התחברתי. אני אוהב חווית צפייה שגורמת לך להיות דרוך ולנסות לפענח את מה שקורה מולך, שהופכת אותך לסוג של בלש".
 
נשמע שאתה אוהב לחפש ולתעות?
"זה בגלל שאין לי מסר להעביר לעולם. מבחינתי, סרט נעשה בצורה אינטואיטיבית, בלי הסברים. יש משהו שמושך אותי ואני הולך אחריו. זה לא מגיע מאג'נדה או מתפיסה אידיאולוגית, זה מגיע ממשיכה, או אולי מחיפוש. וכן, אני אוהב שהסרט מוליך אותי אחריו. אני לא כופה את עצמי על הסרט, אלא מוצא את עצמי בתוכו". 
"לוייה בצהריים" לא נראה כמו סרט ללא מסר. להיפך. דווקא נראה שאתה מתפקע מבפנים מרוב שיש לך מה לומר.
 "זה לא נעשה במודע. אני לא בא לסרט כשיש לי מלא מה להגיד. אני חושב שאני מגלה מה יש לי לומר רק אחרי שנדלקתי. האמירה מתגבשת אצלי בהחלטות, לרוב כתגובה למה שאני רואה. בתסריט אני מנסח את האמירה שלי, רק אחרי שכתבתי טיוטה אחת, או אחרי שקראתי ברצף את הסצינות".

תאר לי מה קרה לך אחרי הטיוטה הראשונה שכתבת לסרט הזה. מה הבנת שאתה רוצה להגיד?
 "אחרי הדראפט הראשון התמלאתי פחד שהסרט ריק מדי ולקוני. בדראפטים הבאים ניסיתי 'למלא' את הסרט. הפכתי את הגר למורה, את יפתח לילד שגר בחורבות, ניסיתי לחבר אותה יותר חזק להגדרת האישה של התקופה מבחינה היסטורית, וגם ניסיתי לעשות את בעלה אלים יותר, על גבול הרוצח.










"מה שגיליתי, תוך כדי עשרות הדראפטים שעשיתי, שאני בעצם רוצה את הלקוני, שהסרט יישאר באזורים הלא דרמטיים, ושאני מדבר על משהו שהוא יותר קיומי מסיפור אישי. הגר היא אמנם עקרת בית בשנות החמישים, אבל הסרט הוא לא על זה. הסרט הוא על הבדידות האנושית, ובשביל לספר את זה בצורה הכי חזקה יש להימנע מדרמות שמנסות לצקת תוכן, אלא דווקא להתחבר למקום התלוש והקצת אבסטרקטי שנקרא 'לחיות'".  
מתי אתה מרגיש הכי חזק את הבדידות הקיומית?
 "כשאני חושב על זה שאנחנו בעצם חיות, שמנסות להרגיש מפותחות, ומרכיבים את החיים שלנו עם פוליטיקה ודת, רק כדי שיהיה לנו על מה להתווכח. בסופו של דבר, לאף אחד אין באמת מושג למה אנחנו פה. למה צריך את החיים האלה ומה מגדיר אותם באמת. במקומות האלה, אני מוצא את הבדידות הקיומית, תחושה של חוסר משמעות. הבדידות נובעת מזה שאין באמת תשובה לכלום, ואין אמת אחת. הכל הגיוני והכל לא הגיוני. אז כשהגר עומדת קטנה מול היער הגבוה, שם אני מרגיש הזדהות, כי ככה מרגישה לי הבדידות הקיומית". 
"סרט צריך לגעת בנצח, או לפחות לנסות להושיט אליו יד. אני חושב שגם הסרטים שאנחנו חוזרים אליהם שוב ושוב, הם אותם סרטים שנוגעים בעצמות שלנו, שמדברים על הגרעין האנושי. אלה הדברים ששומרים על סרט מלהתיישן ומאפשרים לו להמשיך לבעור עוד הרבה שנים".
אפשר גם לעשות סרטים כדי לבדר כמו "זוהי סדום".
"אפשר, אבל לי זה לא מספיק. תמיד נמשכתי לעיסוק בבדידות, כי היא מלווה אותי כל החיים. רוקדת לצידי. זה כיף גדול לעשות גם משהו שהוא בידורי לגמרי, אבל צריך עוד משהו. סרט כמו 'נהג מונית' הוא סרט מבדר על בדידות. הוא לוקח את הנושא ועושה ממנו חוויה. זה אפשרי וזה עובד. זה מה שהופך סרט לגדול". 
 
בטח היו לך תריסר פסיכולוגים שניסו לרדת לחקר הבדידות. האם היא תוצאה של חיים במשפחה אומנותית. האבא מוזיקאי מצליח ומצחיקן בלתי נלאה, האחות הולכת בדרכו ומישהו נשאר בלי כיסא במשחק הכיסאות?
 "לא היו לי תריסר פסיכולוגים. רק שניים. בחרתי בכיוון הזה מתוך הבנה בגיל די צעיר, שזה המקום הטבעי שלי. אני מת על הומור וחלק גדול מהאנשים האהובים עלי בעולם הזה הם סטנדאפיסטים וסאטיריקנים, אבל בסופו של יום, מעולם לא הרגשתי שאני מחויב להצחיק. זה נראה לי כמו עוד תבלין, אבל לא המנה העיקרית".

"בזה אני אכן שונה מאחותי ואבי שמאוד מסורים להומור. אתה נותן לשניהם לקרוא משהו והם תמיד יגידו שזה לא מספיק מצחיק, גם אם הבדיחה היא ממש קטנה. אם הייתי פועל לפי צו משפחתי, אז הייתי בצרות, כי לא הייתי נאמן לעצמי. זה המחיר שצריך לשלם בהגשמה עצמית, כי כל העולם רוצה כל הזמן שתעשה את מה שמצופה ממך. זה הכי קל, וזה עוזר לתייג אותך בלי יותר מדי כאבי ראש. אז אולי זה באמת מגביר את הבדידות, אבל אי אפשר לברוח מזה".
תאר לי את דרכו של ילד למצוא את קולו הייחודי, למרות כל הרעשים מסביב.
"ילד לא צריך למצוא את קולו הייחודי. ילד צריך לשמור על הקול שלו, כי אתה נולד עם הקול הזה, וככל שאתה גדל, החברה כל הזמן מנסה לפתות אותך להתיישר עם כולם ולאבד משהו מהנשמה שלך. זו המלחמה האמיתית".

לא מצחיק, מדחיק

"אני לא ז׳אן דארק, לא גדלתי בסביבה מדכאת", מבהיר סנדרסון, "אם היה לי חוסר הסכמה עם מישהו, מצאתי את דרכי. המלחמה הכי גדולה שלי עד היום, הייתה לעשות את 'לוויה בצהריים'. האם ניסו ליישר אותי בדרך? כמובן. בגלל אופיו אניגמטי של הסרט, נתקלתי לא פעם באנשים שרצו לקבל הסברים, כדי שיוכלו להתחבר לסרט ואף לתמוך בו". 
 
"כדי להשיג מימון לסרט תמיד מנסים להשיג קופרודוקציות עם חו״ל", הוא מספר, "אני זוכר שהיה מפיק צרפתי שאהב את הכיוון של התסריט, אבל רצה שאני אמלא אותו בעוד אירועים היסטוריים, שלטענתו יבהירו לצופים הלא ישראליים למה הסרט מתרחש בשנות החמישים ומה קרה אז בישראל".

"זה היה מפתה לשנות, לצערי חטאתי הרבה פעמים בשכתובים שנובעים מפחד, מתחושה שאולי מה שאני עושה לא מספיק נגיש. גיליתי שאי אפשר להכריח תסריט להיות מה שהוא לא, אז נאלצתי לסרב לבקשתו ולהמשיך עם התסריט ועם פחות כסף".

והמשפחה העליזה, איך היא קיבלה את האווירה הקשה העוטה את כל הסרט?
 "אחת ההקרנות הכי המרגשות של הסרט הייתה למשפחה שלי בבית אבי. כשנגמר הסרט נשארנו כולם על המיטה בחדר שינה ובכינו. הם מאוד נפעמו מהסרט ואני נפעמתי מהתגובה שלהם. הם מאוד התחברו למה שחיבר אותי לסיפור הזה ונהנו מאוד מהסרט. זה נראה טריוויאלי, אבל בסופו של דבר ההקרנות הכי מרגשות הן לאנשים הקרובים לך. שם הלב מתפוצץ".

אתה מתעקש להביע מה שאחרים מדחיקים?
 "אני מתעקש בעיקר להביע את מה שאני מדחיק. כשביצירה אתה מתמודד עם המחסומים שלך, אתה באמת יוצר ונוגע בדברים מהותיים, כי רוב הפעמים מה שאתה מדחיק זה מה שרוב האנשים מדחיקים. זה הקסם של היצירה, אתה לוחש משהו לבד בחדר חשוך ומקווה שעוד מישהו שמע את זה".
לסיום, סנדרסון נדרש גם לאתגרים של עבודה משותפת, עם עלייתה של הסדרה החדשה שלו ושל שחר מגן, "בתולות" בהוט. "ניסיתי להביא את האינטרפטציה שלי לטקסט של שחר. מכיוון שהוא מאוד פתוח ומשוחרר, שחר אפשר לי לעשות מה שאני רוצה עם התסריטים ולא חיפש את המקור. זו כמובן דרך עבודה שונה מ'לוויה בצהריים', אבל עדיין כבמאי אתה יכול להוסיף את הפחדים שלך ואת ההדחקות שלך לתוך העבודה. תסריט טוב מאפשר לך למצוא אותן ושחר כותב נפלא ועשיר". 
הוא חושב רגע ומוסיף: "בעצם יש דמיון בין העבודה על 'בתולות' ל'לוויה'. בשתיהן נתתי את האינטרפטציה שלי לטקסט קיים. את נקודת המבט שלי על נקודת מבט של מישהו אחר".