לוויה בצהריים"


דומה שהשורות המוכרות הפותחות את "כמו צמח בר" של רחל שפירא, מתמצתות היטב את הסיטואציה המרכזית של סרט זה. "מחר, אני אהיה כה רחוקה/ אל תחפשו אותי/ מי שיידע למחול/ ימחל לי על אהבתי/ הזמן ישקיט הכל/ אני הולכת לדרכי".

 
ייתכן ששימוש היתר שנעשה עד היום בשיר הזה, בביצועה של חוה אלברשטיין, הוא שדחף את אדם סנדרסון, שביים את "לוויה בצהריים", להסתייע במשוררת אחרת, לאה גולדברג, ובשיר שונה, "ימים לבנים", על מנת למקם את מפת הנפש של גיבורת סרטו: "ימים לבנים, ארוכים, כמו בקיץ קרני החמה/ שלוות בדידות גדולה על מרחב הנהר/ חלונותפתוחים לרווחה אל תכלת דממה/ גשרים ישרים וגבוהים בין אתמול ומחר".

 

כך או אחרת, ברור לכל צופה שגיבורת העלילה, הגר שמה (הילה וידור), כשם אשתו המושפלת של אבי האומה העברית, אינה שייכת למקום שבו היא חיה. לא בתודעתה, ואף לא בגופה. מדובר באשת איש (יובל ינאי) כבד תנועה, בן מושבה ותיקה בשרון, שכמו מהלכת על אוויר, לא נוגעת באדמה, והווייתה הוזה מקומות וזמנים אחרים. היא שונה מסובביה הן בשערה האדמוני, הן בשמלתה הכהה, והן בסדר היום שלה הכולל בהייה, שוטטויות ללא תכלית מעשית, ולבסוף גם התחברות אסורה לזר הנקלע בדרכה הסהרורית.
 
 
סנדרסון, שזה לו סרטו העלילתי השני (קודם לכן שיתף פעולה עם מולי שגב בבימוי הגרוטסקה "זוהי סדום"), נשען פה על ספרו בן 40 השנים של ישעיהו קורן, הזוכה מעת לעת למהדורות חדשות ולשבחים חוזרים מטעם מבקרי הספרות. דלות מסגרת הסיפור החיצונית של העלילה נובעת מהטעם הפשוט שהגר, הדמות המוליכה אותו, שותקת יותר מאשר מדברת; מתבוננת, ממששת את הדברים - בין שמדובר באבן בשדה ובין שזהו גוף של גבר אחר - ולא מחווה דעתה עליהם. בנסיבות רגישות אלה הופכים כלי העזר הקבועים של הבמאי - הצילום ועיצוב פס הקול - לגורמים מרכזיים שבאמצעותם, ולאו דווקא בזכות הדיאלוגים, מתקדמת העלילה.

 
וכך קורה שאצל נדב הקסלמן, שצילם את "לוויה בצהריים", מופקדת חלק מהאחריות לגלגול הנראטיב הסיפורי. איכויות הצילום שלו מותאמות לאופיה של הגר. בין שזהו גון החלודה, המזכיר את שערה הג'ינג'י, העוטף סצינות חוץ רבות בסרט, ובין שזהו הגוון הירוק–עכור, התואם את שמלתה של הגיבורה, גוון שבו טובלות הסצינות המצולמות בתוך חללים סגורים. ובעיקר מתבלט אצלו האובך השולט בסרט, שאינו אלא תרגום חזותי למבט המעורפל של הגר על המציאות שסביבה.
 
 
מציאות זו מתרחשת במושבה שוקעת, בזמן עבר כלשהו, כנראה בשלהי שנות ה– 50  עגלונים עדיין נראים בשבילים, ובשיפולי הכפר אפשר להבחין בחיילים המתאמנים באש חיה בין חורבות כפר פלסטיני נטוש. אל הגר הבודדה, שמרחיקה מביתה–מבצרה המדכא עד לשטחי האש הצה"ליים, נספח יפתח (מתן אברבך), ילד בן 10 , שנעזב על ידי אמו התמהונית (מרב גרובר).  מערכת היחסים התת–ורבלית בין שני הדחויים - הגר ויפתח - מעניקה ל"לוויה בצהריים" סוג של איום פדופילי עוכר שלווה.


לצד הצלם הקסלמן, איתר סנדרסון שותף נאמן נוסף להעברת החוויה החריגה שמעניק סרטו. זהו המלחין ונגן העוד הפלסטיני וויסאם ג'ובראן (הזכור מעבודתו ב"עטאש"), שהכין פסקול יוצא דופן, המשלב מבע של מוזיקה קלאסית עכשווית עם נימות מחושבות היטב של מוזיקה ערבית. עבודתו המרשימה של ג'ובראן נמהלת בסאונד רקע - רחשי טבע ורעשי כפר - מוקפד, שתורם אף הוא לחוויה המצטברת.

 
אף שישעיהו קורן המוערך - בניגוד לעוז, קנז או יהושע - איננו השם השגור הצץ בכל רגע בתודעתו של חובב ספרות ישראלי, הרי שכבר בשנות – 70 עובדו לבד סיפורים קצרים מפרי עטו על ידי הבמאים יעקב אייזנמן וראובן מורגן, שעשו אז את "מכתב בחולות" ו"המשאית". בניגוד אליהם מעדיף סנדרסון להתמודד עם אתגר שאפתני עוד יותר - רומן מרובה דפים, תוך שהוא מקפיד לשמור על עמימות הסיפור שספק מתרחש, ספק לא. "לוויה בצהריים" ממתין כבר שנה וחצי לחשיפה בפני הקהל הרחב, ויש לקוות שהצופים אכן יתגמלו אותו על כך.
 

 
"גאווה"

 
לא הניצחון במלחמת פוקלנד (1982) הוא שביסס את שלטון הרשע הממושך של מרגרט תאצ'ר, גורסים בשמאל הבריטי, אלא דווקא השבירה הברוטאלית של שביתת כורי הפחם הגדולה, שהחלה – 1984 ונמשכה שנה תמיכה רק עם סיומו של משבר חברתי נפתל זה התבססה סופית בבריטניה הפילוסופיה של כלכלת השוק החופשי, תוך שהיא רומסת ומשפילה את רעיון הסולידריות של מעמד העמלים.

 
זמן קצר לאחר שהכורים הבריטים הכריזו על השבתת העבודה במכרות הפחם, נערך בלונדון מצעד הגאווה. מרק אשטון, פעיל קומוניסטי למען זכויות הגאים, שהיה אז בן  24 , ניצל את ההתכנסות השנתית הגדולה על ענפיה המגוונים של הקהילה הלהט"בית, כדי לאלתר מחווה של סולידריות למען השובתים. בו במקום, ממש במהלך הצעידה הססגונית ברחובות עיר הבירה, הוא הקים את ארגון הלסביות וההומואים למען הכורים, והחל בהתרמת הצועדים העולזים, שמקצתם שש להביע תמיכה כספית בעובדי המכרות שהתעמתו אז, כמעשה יום יום, בשוטרים ־ האלימים שפעלו תחת הוראות ממשל תאצ'ר.

 

חסר הרובד הפוליטי הלוהט. גאווה".  צילום: יח"צ

 
אשטון היה הראשון להבחין בכך שמשטרת לונדון הרפתה מהלחץ שלה על מועדוני ההומואים, והוא קישר זאת מיד עם העובדה שהם גויסו למטרה זדונית אחרת - דיכוי הכורים. לכן, כמחווה של רצון טוב, הוא החל לחפש אחר שובתים שייאותו לקבל ממנו את כספי התרומות, ומצא כמה מהם דווקא בכפר בדרומה של וויילס. נציג מטעם הכפר הקטן התגלגל עד ללונדון הגדולה על מנת לאסוף את המזומנים, ובתוך כך הוא הזמין את התורמים לסיור של רצון טוב בוויילס הכפרית.

 
הסרט "גאווה" מתמקד במפגש הבלתי טבעי לכאורה בין הגברים הקשוחים של וויילס לבין מי שהם תפסו עד אותו הרגע כעדר של פייגלך סוטים. מתיו וורצ'וס - זה שנים במאי תיאטרון מצליח על במות ברודווי ולונדון - נוטל פה את תסריט הביכורים של סטיבן ברספורד, ומעצב ממנו סרט סימפתי, גם אם לוקה ביותר מדי רגעים של חיזור בוטה ומתחנף אחר אהדת הצופים. למעשה, כך צופה סרטים מיומן יכול לבנות לעצמו את סצינת המפגש בין הכפריים הקודרים לבין אשטון ועמיתיו הגאים. אלה מנסים להתמסר בחביבות, ואלה מגיבים בחשדנות מאוימת, אם לא בשנאת זרים ממש. למרבה המזל, הכורים מצוידים גם בנשים, שמקצתן אנגליקניות מהזן הצדקני, אך מרביתן ששות לפגוש כמה חבר'ה ליצים שיודעים לעשות שמח, ובעיקר להניע את אגן הירכיים בקצב מוזיקלי מפתה.

 
ואכן היו אלה נשותיהם של כורי הפחם שגישרו בין הפערים החברתיים, ואף שבו ותדלקו עוד ועוד את הקשר הידידותי שנבט בין הלהט"בים בעלי הנטיות השמאלניות לבין אנשי הכפר העני בוויילס. מובן ש"גאווה", אמון על החנופה לטעם הקהל, אינו מוותר על ההזדמנות לשנע את הכפריות מהמחוז ההררי הזעפני שבו הן נולדו ושם הן חיות, אל מקסמיה של עיר הבירה הבריטית. שהרי הרעיון הבסיסי העומד מאחורי ההפקה הוא לחולל כיף על הבד, ולא להלאות את הצופים בעודפים של דיון פוליטי בעל היבטים סוציאליים.


לא מעט סרטים בריטיים - "בילי אליוט" למשל, או "התזמורת" - התמקדו באירועים שהתחוללו סביב השביתה הארוכה הזאת, שכאמור לעיל שימשה כצומת הכי מרכזי להבנת ההשתלטות של הקפיטליזם החזירי עלהאי הבריטי. אך טועה מי שחושב כי יוכל לדלות תובנות חדשות על אודות השביתה דווקא במהלך הצפייה ב"גאווה". מגמתו המפורשת של סרט זה היא לשמש רמקול להבלטת זכויות הגאים ולאו דווקא את עלבונם המתמשך של הפועלים מפויחי הפנים וסדוקי הריאה.

 
אף שקשה למצוא בכך פגם אתי של ממש - שהרי קולנוע אינו חייב להיות תמיד בבחינת מאמר מערכת חוצב להבות - בכל זאת חסר ב"גאווה" הרובד הפוליטי הלוהט. הנה דוגמה לצרימה שכזאת; במהלך העלילה שמרביתה מעוגנת בכפר בוויילס, קשה לקלוט אפילו משפט שלם אחד בשפה הוולשית המקומית. מותר להניח שאם קן לואץ' או מייק לי היו נדרשים לפרשה הזאת, התוצאות על הבד, בפסקול כמו גם בתמונה, היו שונות לחלוטין.

 
לבד מעשיית צחוקים על גבן של הלסביות ונטיותיהן למטבח צמחוני, מתפתח הסיפור בעיקר דרך דמויותיהם של שני הומואים. האחד, מרק אשטון שאוזכר קודם לכן, מגולם באנרגטיות רבה על ידי השחקן האמריקאי בן שניצר. האחר הוא צעיר בן 20 , שמצוי עדיין בעומק הארון, ופוחד להגיח משם החוצה מחשש לתגובת אמו, מעוצב בחוסר נחישות על ידי ג'ורג' מק'קיי ההססן. עולים עליו שלושה שחקני קולנוע ותיקים - פדי קונסידיין, ביל נייהי ואימלדה סטנטון - המגלמים את אנשי הכפר.