"למה זה מגיע לי?", צרפת 2014
2.5 כוכבים
2.5 כוכבים
לפני 43 שנים, כשפיליפ דה שוברון היה רק בן 6, עשה מנחם גולן את בורקס החתונות "כץ וקרסו", שריסק קופות בישראל (כ-900 אלף צופים). מותר להניח שדה שוברון הצרפתי לא שמע ולא ראה את סרטו של גולן, אבל האינסטינקט המסחרי שלו הדריך אותו לתפור לקולנוע את "למה זה מגיע לי?", שהכי מזכיר בעולם את "כץ וקרסו". אם אצל גולן היה מדובר בשתי אחיות ממוצא יהודי/מזרחי שמוצאות לעצמן שני חתנים מעדה אחרת, הרי שדה שוברון מתעלה על יצרן הזיבבוריות המנוח מישראל, ואצלו יש ארבע אחיות צרפתיות, קתוליות אסלי, שמאתרות לעצמן ארבעה חתנים בעלי גיוון אתני רחב – ערבי, יהודי, סיני וגם אפריקני שמשפחתו, אוי ויי, מתגוררת עדיין בחוף השנהב השחורה.
הנוסחה הצרפתית המשוכללת, כמו האבטיפוס הישראלי לפניה, היא שוס עצום בקופות ונאמר שלמעלה מ-12 מיליון צרפתים כבר חוו מקרוב את ההתרגשות מהצפייה בסרט הזה, שאין בו שום דבר חדש, והוא לא מציג לראווה ולו רעיון מקורי אחד, או סיטואציה דרמטית או קומית שלא
הנוסחה הצרפתית המשוכללת, כמו האבטיפוס הישראלי לפניה, היא שוס עצום בקופות ונאמר שלמעלה מ-12 מיליון צרפתים כבר חוו מקרוב את ההתרגשות מהצפייה בסרט הזה, שאין בו שום דבר חדש, והוא לא מציג לראווה ולו רעיון מקורי אחד, או סיטואציה דרמטית או קומית שלא
נוסתה כבר בעשרות הזדמנויות קודמות. מובן שאין בכך כל רע מסחרי, והרי כל יצרן של מזון משומר בתוך קופסאות פח מוכן לחתום תיכף ומיד על נוסחה משומשת ומצליחה שכזאת. כידוע, נקודת המפנה במיפוי החברה הצרפתית הפציעה לאוויר האירופי בקיץ 1998 כאשר חבורה של 11 שחקנים שכונתה נבחרת צרפת בכדורגל זכתה בגביע העולמי, והקימה כנגדה את מלוא הרוחב של קשת החזית של הלאומנים הצרפתים, שהתקשו לבלוע את אוסף האפריקאים והערבים שייצגו בגאווה ובהצלחה מרבית את המורשת הפרנקופונית. מאז הסיטואציה רק החריפה, לפחות בעיניהם של מצביעי מפלגת לה פן, וכיום שיעור הנישואים המעורבים בחברה הצרפתת עומד על 20 אחוזים.
עבור דה שוברון, במאי ותסריטאי שכבר עשה בעבר ארבע קומדיות, די היה בתמונת המצב החברתית הזו כדי לערום על הבד תמהיל של קלישאות ובדיחות עדתיות, שאכן מתגמלות אותו היטב. היהודי ואובססיית האוכל הכשר שלו; הערבי עם תחושות הקיפוח הנצחיות; הסיני ותסביך הפין הקצר, וכמובן גם להיפך: האפריקאי עם גאוות השוואנץ הארוך. למראה אסופת הסטריאוטיפים הזו, כמו צץ ועולה הגעגוע אל סרטי הגיקים האינפנטיליים מבית היוצר ההוליוודי של ג'אד אפאטו וחבורתו.
מתוך תריסר הדמויות הראשיות שמרכיבות את העלילה (ארבע כלות, ארבעה חתנים ושני צמדי הורים), מצליחים להתבלט לטובה שניים בלבד, ואולי אין זה מקרי ששניהם קומיקאים ממוצא אפריקאי. האחד הוא נום דיארה, המגלם את החתן כהה הכרומוזומים, שאף אחד לא רוצה לקלוט אותו במשפחה המורחבת הזו. האחר הוא פסקל נזונזי, המגלם את אביו, שטס ממערב אפריקה על מנת להתחשבן עם הקולוניאליסטים לשעבר ששלטו ושדדו את מולדתו. אף על פי שדה שוברון מדביק גם להם סדרה של מצבים צפויים ומפוהקים, הרי שיכולותיהם המקצועיות גוברות על מגבלות התסריט. שמחת עניים. ושחורים.
עבור דה שוברון, במאי ותסריטאי שכבר עשה בעבר ארבע קומדיות, די היה בתמונת המצב החברתית הזו כדי לערום על הבד תמהיל של קלישאות ובדיחות עדתיות, שאכן מתגמלות אותו היטב. היהודי ואובססיית האוכל הכשר שלו; הערבי עם תחושות הקיפוח הנצחיות; הסיני ותסביך הפין הקצר, וכמובן גם להיפך: האפריקאי עם גאוות השוואנץ הארוך. למראה אסופת הסטריאוטיפים הזו, כמו צץ ועולה הגעגוע אל סרטי הגיקים האינפנטיליים מבית היוצר ההוליוודי של ג'אד אפאטו וחבורתו.
מתוך תריסר הדמויות הראשיות שמרכיבות את העלילה (ארבע כלות, ארבעה חתנים ושני צמדי הורים), מצליחים להתבלט לטובה שניים בלבד, ואולי אין זה מקרי ששניהם קומיקאים ממוצא אפריקאי. האחד הוא נום דיארה, המגלם את החתן כהה הכרומוזומים, שאף אחד לא רוצה לקלוט אותו במשפחה המורחבת הזו. האחר הוא פסקל נזונזי, המגלם את אביו, שטס ממערב אפריקה על מנת להתחשבן עם הקולוניאליסטים לשעבר ששלטו ושדדו את מולדתו. אף על פי שדה שוברון מדביק גם להם סדרה של מצבים צפויים ומפוהקים, הרי שיכולותיהם המקצועיות גוברות על מגבלות התסריט. שמחת עניים. ושחורים.
"וינסנט הקדוש", ארה"ב 2014
2.5 כוכבים
2.5 כוכבים
ג'ף ברידג'ס מבוגר מביל מארי רק בעשרה חודשים, ובכל זאת נאלץ מארי להמתין 16 שנים ארוכות ארוכות עד שנקרתה בפניו האפשרות להטיל קונטרה על המהלך המנצח שביצע ברידג'ס עוד בשנת 1998 כשגילם את ביג לבובסקי, המכונה הדוּד, בסרטם האלמותי של האחים כהן. כשכולו קוליות מחושבת, חוסר אחריות ילדותי, התרסה כנגד מוסכמות החברה והתנהלות באיזי טוטאלי, כבש לבובסקי/ברידג'ס את הלבבות כולם כשעיצב את דמות האנטי-חלום-אמריקאי, שהייתה מעין תגובה לתבוסה במלחמת וייטנאם. והנה כעת, ב"וינסנט הקדוש", נדרש מארי לשכפל את הדמות הלוזרית/מנצחת ההיא, וגם הפעם, הפלא ופלא, הדמות פועלת-כפי-שהיא-פועלת בעיקר כתגובה לתבוסה העתיקה ההיא בווייטנאם. מה זה? נגמרו כבר כל הטריקים העלילתיים במחסן הרעיונות לתסריטים חדשים?
הפעם זה קורה בברוקלין. השלומפר מארי מתהלך לו בבטלה גמורה בין מסלול מירוצי הסוסים בבלמונט לבין ביתו הקורס ומכונית הקרייזלר הענתיקה שלו, כשלפתע פתאום נופלת עליו שכנה מלאת גוף (מליסה מקארתי) המצוידת בילד בן 10 (ג'יידן ליברהר), ומיד מעלה לו את הסעיף. בהמשך מושג מעין מצב של סטטוס קוו בין השכנים, כשמארי מתנדב לשמש (בתמורה ל-11 דולר לשעה) שמרטף לילד, ומוליך אותו לכל אותם מקומות שילדים אמריקאים מחונכים, כאלה שאינם אמורים להפוך ללבובסקי, אינם אמורים לראות מקרוב. מסלולי הימורים, ברים אפלוליים, בחורות רוסיות להשכרה לפי שעה, וכן הלאה.
על פי מורשת לבובסקי הגדול, גיבור לוזרי מסוג זה נדון לחיות במצוקה פיננסית, ובסמיכות לוחצת מדי לחוגי הפשע הסחטני. כך גם היה אצל האחים כהן, וכך גם ב"וינסנט הקדוש". בהיעדר יכולת המצאה של התסריטאי תאודור מלפי (שאף ביים את הסרט), נדרש מארי למתוח עד למקסימום את יכולות המשחק שלו. מאמץ יתר שכזה, המנוגד כידוע לפילוסופיית החיים של הדוּד, כמעט שאינו מוצדק לנוכח האתגרים העלילתיים והמוסריים שמציג הסרט.
"ביג לבובסקי" - יש לבקש מראש סליחה מהסרט הנערץ ההוא, שנאלץ כעת לסבול מההשוואה בינו לבין "וינסנט הקדוש" הרופס – היה קודם כל סרט ציני ונטול שמץ של צדקנות. התסריטאי-במאי מלפי, שזה סרט הביכורים שלו, אינו יכול, ככל הנראה, לעמוד ברף הגבוה שהציבו הכהנים, ולכן בחלקו השני של "וינסנט הקדוש" הוא מדרדר את הסרט במורד שמלציונרי מעורר מבוכה, שמערב בסיפור את המוסר הקתולי המזויף. והרי ככה לעולם מארי לא ידביק את ההישג ההוא של הדוּד ברידג'ס.