יום אחד, לפני כמה שנים, הבחינה השחקנית ג’ודי דנץ’ שרובארב, אחד משני דגי הזהב שלה, צף לו במימי האקווריום, ובמילים אחרות, החזיר את נשמתו לבורא. כל אדם נורמלי היה שולף בעדינות את גופתו המוזהבת של רובארב מתוך המים, שוטף אותה במי האסלה, מתאבל עליו חמש דקות והולך לקנות דג זהב חדש. או אוגר. אבל דנץ’, שמוקפת כל חייה ומתגוררת תמיד עם אסופה מרשימה של בעלי חיים, לא ויתרה. היא עשתה לרובארב הנשמה מפה לפה והחזירה אותו אל ממלכת החיים. אם אתם פוערים את פיכם בזה הרגע כמו דג באקווריום, רק אציין שזה לא קרה פעם אחת אלא פעמיים, ועל כן החליפה דנץ’ את שמו של הדג מרובארב ללזרוס (זה שקם לתחייה).
אבל דנץ’, אל תטעו בה לרגע, אינה תימהונית מזדקנת. היא השחקנית המוערכת והאהובה ביותר בבריטניה עד כדי כך שהיא מוגדרת כ”אוצר לאומי”, או כ”נכס לאומי”, תבחרו. אינספור הפרסים שבהם זכתה במהלך הקריירה העשירה שלה (ובהם, בין השאר, האוסקר הנחשק, פרס הטוני הנחשק לא פחות, שני פרסי גלובוס הזהב ותשעה פרסי באפט"א של האקדמיה הבריטית לאמנויות הקולנוע והטלוויזיה) מבהירים כיצד הוכתרה על ידי הקהל בארצה, במשאל של המגזין “הבמה” (the stage), לשחקנית הגדולה ביותר בכל הזמנים. ואם לא די בכך, בסקר אהדה אחר גברה אפילו על המלכה אליזבת ירום הודה. עד כדי כך.
בגיל 80 הייתה יכולה אפוא דנץ’ לנוח על זרי הדפנה, לעשות לביתה או להסתפק בלגימה חרישית של הפייב-אוקלוקטי. אבל דנץ’ קורצה מחומרים אחרים. היא אף פעם לא נחה, וכמו אותו דג זהב שחזר לתחייה לפחות פעמיים, קצת אחרי גיל 60, כשנדמה היה ששיאה כבר מאחוריה, והקריירה שלה עוד מעט תדעך, הגיחה וכבשה את עולם הקולנוע בכלל ואת אמריקה בפרט. העובדה שדנץ’, ג’ודי דנץ’, הבוסית של בונד, ג’יימס בונד, הפכה למגה־סטאר בינלאומית, היא סיפור אגדה עדכני של המאה ה-21 . המאה שבה הכל יכול לקרות.
נפלה וקמה
“הייתי צריכה ללמוד לעשן ג’וינט, והצתתי אש במכנסיים שלי. תמיד הייתי גרועה בענייני סיגריות”
עד היום, לפני שג’ודי דנץ’ עולה על הבמה, היא נוהגת להקשיב לאנשים שנמצאים באולם, שנכנסים פנימה, שמתיישבים בכיסאותיהם, שמפטפטים בינם לבין עצמם. כי אותה המולה היא החוויה המכוננת של חייה. דנץ’ לא סובלת להיות לבד, לחיות לבד, לעבוד לבד, לעלות על הבמה לבד. והיו גם מחזות שוויתרה עליהם בדיוק מסיבה זו.
ג’ודית אוליביה דנץ’ הגיחה לאוויר העולם בתום השליש הראשון של המאה הקודמת למשפחה רעשנית למדי בעיר יורק שבצפון אנגליה. הוריה גידלו לא רק שלושה ילדים (ג’ודי הקטנה ושני אחיה הגדולים), אלא גם אספו לביתם לא פחות מ-17 חתולים במהלך מלחמת העולם השנייה, בעוד דנץ’ עצמה גידלה בשנים האחרונות, חוץ מדגי זהב, גם ברווזים, נברנים, חזירי ים, חתולים כמובן, וגם כלב אחד. אביה, רג’ילנד, היה אומנם רופא, אך לא סתם רופא, אלא עבד עם התיאטרון המלכותי בעיר. זה לא היה מקרי. הוא, אשתו אולייב ובתם ג’ודי, שפיתחה את הקריירה הארוכה שלה כבר בגן הילדים בתפקיד אופי של חילזון, שיחקו יחד בתיאטרון חובבים. ג’ודי חלמה להיות רקדנית בלט, אחר כך מעצבת תפאורות, אך לבסוף למדה כמתבקש משחק בלונדון של אמצע שנות ה-50. אחיה, ג’פרי, למד שם לפניה.
תפקידה הראשון, בתיאטרון “אולד ויק” בליברפול, היה מאתגר. חלומה של כל שחקנית מתחילה: אופליה, אהובתו של המלט, במחזהו הקלאסי של שייקספיר. למרבה הצער, המבקרים התרגשו פחות, והופעתה נקטלה באכזריות. אך זו הייתה רק 1957, היא הייתה בת 23 בלבד, ולא נתנה לחבטה להפיל אותה אפיים ארצה, ועל כן התגלגלה עד לרויאל שייקספיר קומפני המכובדת.
לקולנוע הגיעה רק בגיל 30 בסרט נשכח ששמו “הסוד השלישי”, אולי מפני שבפעם הראשונה שעשתה מבחן בד התגובה המרושעת שלה זכתה הייתה משהו כמו: “מיס דנץ’, אני חייב לומר לך: כל דבר בפנים שלך לא נכון”. הלבלוב שלה, כפי שאנו יודעים, היה מאוחר. ההצלחה הגדולה באמת הגיעה, כאמור, רק אחרי גיל הפנסיה.
ב-1965 זכתה בפרס הבאפט”א הראשון על הופעותיה הקולנועיות מתוך תשעה. אבל רק כעבור 20 שנה זכתה בשני, על הופעתה המשובחת בשובר הקופות המפתיע “זיכרונות אהבה מפירנצה”, שם גילמה את דמותה של הסופרת אלינור לאביש. דנץ’, אגב, עדיין לא צפתה בסרט, למרות שמאז חלפו כמעט 30 שנה. באופן עקרוני, גורף, ואולי אובססיבי, היא נמנעת מלראות את סרטיה, משום שלדבריה זה תמיד מזעזע אותה לצפות בעצמה, ובניגוד גמור לתיאטרון, שבו אפשר להשתנות ולהשתפר מדי ערב, אי אפשר לעשות את זה בסרט קולנוע שכבר נערך ומוקרן. אז בשביל מה לסבול?
אז מה הפלא שעד 1985 הופיעה דנץ’ בעיקר בתיאטרון סטרטפורד, בקלאסיקות שייקספיריות, אך גם בקומדיות ובמחזות זמר (בהם “קברט”), שם התברר שאינה רק שחקנית יוצאת מן הכלל אלא גם זמרת מצוינת. אבל המעבר לסרטים היה טבעי, משום שדנץ’ בחרה בתפקידים קלאסיים, כמו למשל ב”הנרי החמישי” שביים קנת בראנה הצעיר, מי שבעצמו החל את דרכו האמנותית כחבר בלהקת תיאטרון חובבים. שמונה שנים לאחר מכן, כשהיא כבר בת 63, הקריירה החלה להמריא כשגילמה את המלכה ויקטוריה בסרט “הוד מלכותה, גברת בראון”, קטפה את גלובוס הזהב וזכתה במועמדות ראשונה לאוסקר. שנה אחר כך כבר לקחה את האוסקר הביתה, בקטגוריית שחקנית המשנה, על תפקידה כמלכה אליזבת הראשונה בממתק הרומנטי “שייקספיר מאוהב”. ובתחילת המאה הייתה מועמדת שוב, פעמיים (על “שוקולד” ו”אייריס וג’ון”), אך לא זכתה. הספק נאה לשחקנית שמתקרבת לגיל 70.
חובבת חידונים
“אני רוצה להמשיך לשחק. אני מתארת לעצמי שתמיד יהיה אפשר לגלגל אותי לבמה בכיסא גלגלים”
לצד תפקידים דרמטיים מרשימים, האחרון שבהם הוא של פילומנה לי אשתקד בסרטו המטלטל של סטיבן פרירס, על אישה אירית שמחפשת במשך לא פחות מ-50 שנה אחרי בנה - עשתה דנץ’ את הבחירה הנבונה של חייה כשנענתה להצעה לגלם את “M”, הבוסית הישירה של 007, המרגל שאהב את כולן, ג’יימס בונד. דנץ’ הופיעה החל מ-1995 בלא פחות משבעה סרטי בונד שוברי קופות, עד שבאחרון שבהם, “סקייפול”, כנראה הבונד הטוב מכולם אי פעם, נאלצה "M" להחזיר ציוד ואת נשמתה לבורא.
אבל דנץ’, חובבת חידונים מושבעת (“האם אתה יודע מה היה השם הפרטי של נוסטרדמוס? מישל! זה לא סביר, נכון?”), וורקוהולית, רעבה, בריאה, אך גם אלמנה (הייתה נשואה במשך 30 שנה למייקל וויליאמס, שחקן הרבה פחות מוכר ממנה), שלא בחלה גם בסדרות טלוויזיה משובחות (למשל, “מידלמארץ’”), שידעה לעבוד תחת במאים כמו קלינט איסטווד (“ג’יי אדגר”) אפילו אם היא מעדיפה שלא ללמוד תסריטים מראש, תישאר פה בסביבה עוד זמן רב. מאחר שהיא בעלת תואר אצולה רשמי ומכונה ברשמיות “דיים”, היא נחשבת חלק משמעותי מהממלכה הבריטית. והרי גם המלכה האם, זו האמיתית, עברה את גיל מאה. אז למה שלא נחשוב שגורלה של דנץ’ התוססת והשנונה יהיה שונה?