יממה אחרי שבתה, שרת התרבות והספורט לימור לבנת, הטילה פצצה פוליטית עם הודעת הפרישה המפתיעה שלה, אמה, הפלמ"חניקית שהפכה לזמרת המחתרות, מתבקשת על ידי רבים להסביר את ההחלטה. "בטח שידעתי על הפרישה של לימור", אומרת לבנת האם. "לא בת כמוה תיתן לאמה לשמוע את הדברים מהרדיו. יש חיים גם אחרי הפוליטיקה. אני סומכת עליה שתמצא את דרכה מחוצה לה".
כשיושבים איתה לשיחה, קשה להאמין שהאישה התוססת הזאת היא סבתא לשמונה נכדים ול-20 נינים. 85 שנותיה אינן ניכרות בה ובשיער הג'ינג'י והשופע שלה. לשולמית לבנת, צעירה לנצח שבגילה ממשיכה לנהל נמרצות את המדרשה הלאומית, סיפור אישי מרתק משלה. פחות מלהיב אותה לדבר ולספר על בתה. "אם אספר לך, אצטרך לספר לכולם". היא חולטת תה צמחים בדירתה הצנועה ברמת גן.
אבל בעבר היא דווקא ניאותה לדבר עליה. בראיון שערכתי עמה ב-96', כשבתה מונתה לתפקיד שרת התקשורת בממשלתו הראשונה של נתניהו, סיפרה כי בתה, לימור-אהבה (שיבוש מכוון של אהובה, תרגום שם סבתה), "הייתה ילדה מוכשרת עם שפה עשירה".
"כשהייתה בת שנתיים וחצי, אמרה 'השמש קופחת לי על הראש' וביקשה כובע", היא סיפרה אז. "סימני מנהיגות ניכרו בה כבר אז, כשעוד גרנו בחיפה. בגיל שמונה היא ארגנה קייטנה לילדים קצת יותר קטנים ממנה. בסוף השבוע הראשון לימור, ילדה שאהבה לשיר, לרקוד, כינסה את ההורים ודיברה איתם בביטחון על הקייטנה".
אבל לא הכל היה דבש. משפחת לבנת עברה ב-61' לרמת גן ולימור הקטנה ניצבה מול עובדות החיים. "אם בבית הספר היסודי הכל בא לה בקלות והיא לא הייתה צריכה להתאמץ כדי ללמוד, בתיכון 'אהל שם', שבו נדרשה להשקיע קצת יותר, היא פשוט לא השקיעה", העידה האם באותו ראיון והעלתה באוב את טראומת הנעורים הידועה של בתה. "בסוף החמישית קרא לנו מנהל הגימנסיה והודיע שלימור לא תוכל להמשיך בלימודים. 'זה לא נורא', אמר, 'לא כל אחד צריך ללמוד בבית ספר תיכון. אם תרצה, היא תוכל להיות תופרת'".
כשתהיתי אם המשפחה קיבלה את הדין ענתה לבנת האם: "איפה! אני ובעלי עוזי הסברנו למנהל שזאת ילדה מוכשרת שהצטיינה ביסודי ולאחר שנה לא מוצלחת בתיכון, סביר שלמדה את הלקח. המנהל לא השתכנע אבל כדי לרצות אותנו, הוא הואיל בטובו לשלוח אותה לאבחון. כשהבאנו לו משם חוות דעת, שלפיה היא ראויה ללמוד באוניברסיטה, לא רק בתיכון, הוא לא שינה את דעתו. הבאנו את לימור לתיכון אקסטרני, שבו חוותה שנה נוראית, עם משטר שפשוט לא היה מתקבל על הדעת. כשעברה בשישית לתיכון 'דביר', הכל הסתדר".
לימור לבנת שירתה בצבא כסמלת ח"ן, חינוך וסעד בחטיבה 7. כשהשתחררה, למדה באוניברסיטת תל אביב והייתה לסגניתו של יו"ר אגודת הסטודנטים ולימים חבר הכנסת מיכאל רייסר ז"ל. משם החלה בזינוק שלה לעבר הפוליטיקה וב92' נבחרה לכנסת ה-13. "המילה אסרטיבית קטנה עליה", התפעלה ב-96' שולמית מבתה. "היא יודעת להביא את הדברים בתקיפות ובלי מורא, אבל גם בצורה תרבותית. לימור מתנסחת מצוין. היא לא מגדפת ולא מדברת בשנאה. בבחירות אפילו הופתעתי מכוח העבודה הפנומנלי שלה".
אריק ואני
כמעט בת שבע הייתה שולמית לבנת כשעלתה עם הוריה הציונים מווינה לחיפה והיא עטורה בשם בלתי מתקבל על הדעת במולדת החלוצית הנבנית - שרלוטה (ט' בסגול). המנהל נבעת מהשם ושאל את אמה לשם סבתה. "שיינדל", אמרה האם. "אז נקרא לה יפה", פסק המנהל. "יפה מזכירה לי את יפו וערבים", התקוממה האם. המנהל, שהקפיץ את הילדה ישר לכיתה ב', התחיל לשחק בשמות והגיע לשולמית, אם כי רבים פשוט קוראים לה שולה.
כילדה שיחקה בתיאטרון ילדים, שהקים הווטרינר ד"ר אהרון לובראני, את זמזמרת, מלכת הדבורים, במחזה שחיבר. מאז היא זמרת. "אפילו הופענו בתסכית בקול ירושלים", היא מספרת. חוכמה גדולה. מנהל הרדיו אליעזר לובראני היה אחיו של המנהל שלהם.
"יש כעת יותר מדי זמרים, השרים קשקושים בלי קול ובלי דיקציה". לבנת. צילום: אלי דסה
שולמית, חניכת המכבי הצעיר, התגייסה בגיל 16 וחצי להכשרה המגויסת של הפלמ"ח. לא ללח"י. לא לאצ"ל. בין הקומזיצים, התאמנו: "אפילו לימדו אותנו איך לפוצץ גשר". במלחמת העצמאות היא הייתה זמרת בשלוש להקות. היא התחילה בתוכנית הראשונה של הצ'יזבטרון. אחריה שוחררה הביתה כדי לסייע לאמה, שהייתה בהריון מתקדם.
לאחר הלידה, הפנו אותה ללהקת הכרמל. במרכז התעלולים בלהקה עמדו אריה אינסבכר, שלימים כולם הכירו אותו כאריק לביא, והיא. נוכח אחד מתעלוליו, היא התפוצצה מצחוק. שניהם סולקו מהלהקה ונדרשו להתנצל אם ברצונם להמשיך. לביא עשה כן והיא, הג'ינג'ית, התמרדה. "לא עשיתי כלום, רק עמדתי וצחקתי", טענה והתגלגלה ללהקה שהוקמה בחיל הים. משם היא המריאה לקריירת הסולו שלה, בעוד שחברה אחרת בלהקה, חיה הררית, הייתה לכוכבת הסרט ההוליוודי "בן חור".
בהופעותיה דאז שרה את שירי תש"ח, אבל היה לה להיט משלה. "כדור בשר", קראו לו. את מילותיו, ללחנו של שיר עם אמריקאי, כתב אחד מחבריה הקרובים דאז, נחום אריאלי, מהלוחמים הנועזים של הפלמ"ח, שנפל בקרב על הקסטל. "בחיים לא הכרתי מישהו כריזמטי כמוהו", היא מספרת. "כשהייתי אלחוטאית, הוא השמיע לי את השיר".
המלחמה תמה. שולמית לבנת הצעירה הייתה מהזמרות הבולטות בשנות ה-50', שבהן משלה בכיפה אופנת שירי הסוכנות. "הייתי הראשונה ששרה את 'בת יפתח', השיר שהפך לריקוד עם שכולם רוקדים", היא אומרת. "שרתי ראשונה את 'סתיו בחלונות ולבי', את 'תל אל קאדי' ועוד שירים שהלחין אמיתי נאמן, שהיה איתי בלהקת הכרמל".
השירה שלה הייתה חלק מהפסקול של התקופה וכשדני קיי הגיע להופעות בארץ, צוותו אותה איתו. וכשהוא חזר הנה במלחמת ששת הימים, הביאה להופעה איתו את בנה, נועם, והכוכב האורח שר איתו את "טמבולינה" באחד מבסיסי צה"ל. "אני לימדתי את דני קיי לשיר את 'ארץ זבת חלב ודבש' והוא הופיע איתו בכל העולם", היא מספרת.
אלבום בדרך
לאחר מלחמת העצמאות, הפלמ"חניקית פסעה לה ברחוב בחיפה. איש צעיר פגש אותן ואמר לחברתה שהוא מחפש זמרים ללהקה שעמד להקים. "היא לפניך", הכירה ביניהם החברה. בקיצור, הלהקה לא הוקמה ובמקומה נרקם סיפור אהבה והאיש, עזריאל (עוזי) היה לבעלה. עוזי היה מלוחמי לח"י ומגולי המחתרות באריתריאה ובקניה. היא התחתנה בגיל 19 וחצי לא רק איתו, אלא גם עם השקפותיו. במלואת עשור לשובם של הגולים מאפריקה, נערך אירוע מכובד בהיכל התרבות. לצד כוכבי האירוע – שושנה דמארי, שמעון ישראלי ויהורם גאון – הביא עוזי מהבית את הזמרת הפרטית שלו. "לצורך האירוע למדתי משירי המחתרות, שעוזי לא ממש היה שר אותם בבית", היא נזכרת. "הקהל מחא כפיים, זה מצא חן בעיני, המשכתי לשיר את השירים האלה בהופעות ונעשיתי מזוהה איתם. מאז הוזמנתי לשיר באירועים השונים של יוצאי המחתרות. 'את זמרת מהפכנית, היכולה להביא יהודים למקורם', כתב לי אורי צבי גרינברג, לאחר ששרתי באירוע במלואת לו 80 שנה".
שירי המחתרות הרסו לך את הקריירה.
"כך זה די היה. בבת אחת הפסיקו להזמין אותי לאירועים של ההסתדרות. אחר כך נדחיתי גם על ידי מרכז ההסברה. מצאתי את עצמי מנודה".
אבל היא לא הרפתה, כשאגב כך אירע לה נס קטן. בעוד שקולן של זמרות הולך ונשחק עם השנים, אצלה התהליך הפוך, והיא ממשיכה עד היום להופיע. עד גינוסר היא עומדת לנסוע כדי לשיר משירי רחל, ובגיל 85 היא מתכוונת להוציא אלבום עם להיטיה מאז, "אולי עם כמה שירים חדשים".
בינתיים חוותה רגע מרגש, כשהופגשה עם אלוף במיל' יצחק פונדק, ממפקדי תש"ח, בן 101. "תשירי לי את 'בערבות הנגב'", ביקש ממנה. "כששרתי לו את השיר, זלגו דמעות מעיניו", היא מספרת. "מאז מלחמת העצמאות לא הייתה לי דמעה בעין", אמר לה.
בשעה שבני גילה מתרפקים על העבר ומתרוצצים בין רופאים, שולמית, כמי שאיננה מכירה במושג יציאה לגמלאות, משכימה לעמל יומה במדרשה הלאומית, שאותה היא מנהלת במצודת זאב, שם היא משמשת גם כעורכת לשון, מצטרפת בשירתה להרצאות ובעיקר שמחה שביכולתה לתרום גם כעת למאמץ הלאומי.
משירי ההווה היא איננה מתמוגגת במיוחד. "יש כעת יותר מדי זמרים, השרים קשקושים בלי קול ובלי דיקציה", קובלת שולמית, האוהבת לשיר גם לנכדיה ולניניה, רובם מתגוררים באלון מורה, שם חי בנה נועם החוזר בתשובה והימני מאוד בהשקפותיו. אחד מבניו, נכדה של שולמית, בן יוסף לבנת, נהרג בפיגוע בקבר יוסף לפני שלוש שנים וחצי. לדבריה, גם בשיא פעילותה בממשלה הקפידה בתה השרה על מפגש שישי עם הוריה. "עכשיו יהיה לה יותר זמן לאמא", אומרת שולמית לבנת.