הכתבה הזאת נולדה מסטטוס שפרסם מוטי אמיר, לשעבר איש רשות השידור, בדף הפייסבוק שלו. "מעשה שהיה. ספר הסודות של קול ישראל", כתב אמיר. "בוקר אחד החליט קריין החדשות ביידיש שהוא יבחן כמה מאזינים לו. במילים אחרות - בשביל כמה מאזינים הוא נאלץ להשכים ולשדר חדשות ביידיש משש בבוקר. הוא פתח את המהדורה שלו במשפט: 'ביטה יודן, קיש אין תוחעס' ("בבקשה יהודים, שקו לי בתחת" - כס"ו) והמשיך לעיקר החדשות. מרכזיית הרדיו נסתמה באלפי שיחות של מאזינים כועסים ומנהל הרדיו המיתולוגי גדעון לב ארי השעה אותו מהעבודה. עתה, משרשות השידור נסגרה ונמצאת בפירוק, הגיעה העת לגלות סודות".
צודק. רק אסור לשכוח שבמקביל לתקלות המעצבנות ולרגעים המשעשעים הייתה עשייה רבת שנים. רשות השידור הייתה לא פחות מאימפריה, ומחילה ממי שהספיק לשכוח זאת. מפאת כבודן של חלק מהדמויות נשמור על חסיונן, אבל נזכיר בחצי משפט את המהלומות שהוחלפו בין שני שדרים ותיקים ומוערכים סביב נושא החניה מחוץ לבניין קול ישראל, את הסטוקר שעוקב אחרי ורד יפתחי ואהרן פררה, שנע בין מאניה לדפרסיה, בין אהבה עמוקה לשנאה יוקדת. סודות שרק אנשים שנמצאים בתוך המערכת יודעים לספר. נזכיר במילה את העובדה ששניים מתוך שלושת העיתונאים הראשונים שהורשו להיכנס לגראונד זירו לאחר הפיגוע במגדלי התאומים הם אנשי רשות השידור אורן נהרי וזליג רבינוביץ, ויש עוד.
אבל לא באנו לקלקל שמחות. להפך. ותודה לכל מי שהתגייס - מאחורי הקלעים ולפניהם. אי אפשר לדבר על רשות השידור בלי להזכיר את מלאכת הקודש של נתיבה בן יהודה ז"ל, שאספה את יצירות הפאר של המגישים שהתגלגלו לקורסים ללשון עברית באוניברסיטאות. ביניהן תיאור משחק כדורגל עם המשפט האלמותי "השחקנים ירדו לכר הדשא" (חרא דשא, בהגייה נכונה), הדיווח על הארכיבישוף קפוצ'י ממזרח ירושלים, איש הכנסייה היוונית, שנתפס בגין שיתוף פעולה עם אש"ף ובעקבות כך נעשתה בדיקת "כליהם של נזירה וכומר" (בהגייה נכונה: "נזירה וחומר"), מה שהוביל לתגובות של מאזינים על כך שלא ייתכן ש"כל קריין וחריין יעלה לשידור". ותיקי הרשת התגייסו בשמחה לספר לנו את הסיפורים הכי מקסימים שנאספו במהלך ההיסטוריה. היו או לא היו? זה ממש לא משנה. היום הם חלק בלתי נפרד מהדנ"א הישראלי. אם תרצו, גלעד הבנוי מילים.
נחיתה באוקיינוס
נרחיק לירח. לפני כן, נספר על התחרות ששררה בין המחלקה הערבית למחלקה העברית. "היו מריבות, קללות והתנצחויות, כי שעת השידור שלהם הייתה לפנינו", נזכרת שרי רז. "הם היו גונבים חומרים ומציגים אותם לפנינו. מוטי קירשנבאום לא הסכים לדברים האלה. לא היו לוויינים והיינו צריכים לחכות לחומרים. מוטי הלך לסרטייה והביא לשם קטע של אמודאי בקרקעית האוקיינוס. זה נראה כמו אדם שנחת על הירח. החלטנו שאת הפילם הזה הוא ישים במגירה האישית שלו, שתמיד הייתה נעולה.
"הלכנו לאכול צהריים אבל לפני כן דאגנו שאלינו יגיע הסרט מ'ויז ניוז', סוכנות החדשות העולמית של סרטונים, טרום עידן הלוויינים. איכשהו זה הגיע לג'ו בראל, מנהל מחלקת החדשות בערבית. עובדי המחלקה עשו אמבוש על החדר, התגנבו ולקחו את הסרט הזה. חזרנו חזרה מהאוכל, התקרב הזמן שהיו צריכים לערוך ולעלות עם זה לשידור. הם צפו בזה בחדר הצפייה, נכנסנו כולנו, החלה הקרנת הסרט, והם כמובן התפעלו מהחומר המצוין. פתאום עבר דג ענק על המסך. 'מה, יש דגים על הירח?', שאל אחד מהם". הסרטון, אגב, לא שודר בסופו של דבר.
לואי הראשון
שרי רז מספרת: "כידוע, דוד בן־גוריון התנגד לטלוויזיה. שנים הנושא התעכב, עד שהוא ראה שהטלוויזיה החינוכית, שמלמדים בה חשבון ואנגלית, היא אכן חינוכית ונתן את האישור. עובדים בקול ישראל, בהם לאה פורת, שהייתה מנהלת התוכניות, החליטו להקים טלוויזיה ישראלית, אבל אף אחד לא ידע כלום בעניין הזה והם חיפשו מישהו שיוכל להעביר קורס. כשפורת הייתה בביקור בקיבוץ בצפון, אמרו לה: 'יש פה מתנדב מאירלנד, לואי לנטין, שהיה במאי טלוויזיה נודע בארצו. עכשיו הוא קוטף פה עגבניות'. פורת התלהבה וקבעה איתו שיעביר קורס לאנשי הטלוויזיה החינוכית. בבניין הרדיו בהלני המלכה נתלתה בסוף שנות ה־ 60 מודעה למשך שלושה ימים בלבד, כי לא היו מעוניינים שאנשים יראו אותה ויעזבו את הרדיו לטובת הטלוויזיה. אני ראיתי אותה במקרה והעברתי אותה גם לדני בירון.
"הבמאי הזה, שבעבר עשה סדרה על נירון קיסר באירלנד, העביר לנו קורס מעולה. כל מה שידעתי על טלוויזיה היה משם. על פי חלק מהחוקרים, נירון קיסר שרף את רומי. לימים הבנו שמרוב שלנטין רצה לעשות סדרה ריאליסטית, הוא שרף שם את האולפנים. הוא היה כל כך מבוהל שעלה לטיסה הראשונה שיצאה מאירלנד, וזו הייתה לישראל. "אגב, הקורס היה מאוד בעייתי כי אליהוא כ"ץ ועוזי פלד, שני אנשים טובים אך תמימי לב, מונו להנהלה הראשונה של הטלוויזיה. הם נסעו ברחבי אמריקה, הביאו כל מיני מומחים, במאים ועוזרות הפקה שעבדו ברחבי ארצות הברית. הם חיו על חשבון הטלוויזיה במשך שלושה חודשים במלון גני יהודה בירושלים".
כנר. צילום: פלאש 90
וור אר ווי?
הימים הם ראשית שנות ה-70. צוות נרגש של שחקנים, מרביתם עולים חדשים, מתייצב בכיכר דיזנגוף לצילומי אות הפתיחה לתוכנית ללימוד אנגלית של הטלוויזיה החינוכית. הכוונה כמובן ל"היר ווי אר". מיס קפלן השלומיאלית, דני גולן קצר הרוח ורמי השובב שרים בגרון ניחר: "Here we are at the ."Dizengoff Circle בתום הצילומים נשלחים הסלילים אל המפקחים ללימודי אנגלית.
התשובה הזועמת לא מאחרת לבוא, בדמות מכתב מנומק היטב ובו טענה ברוח זו: "דיזנגוף סנטר הינו ציון מקום בעייתי בשל הספציפיות. מדובר בתוכנית הפונה אל כולם, ולא רק אל תושבי תל אביב". מכאן התגלגל הנוסח החדש עם המילים המוכרות: " Here we are in the center of town, look !". המיני־דרמה הזאת לא העיבה במאומה על התוכנית, שהפכה למיתולוגית עוד בחייה, והפתיח שלה לאורח של קבע בערבי שירה בציבור.
אדוני ישמור
השנה היא 1938. נרשמת אז התקלה האנושית הראשונה בשידור חי: הקריינית פונה בשידור אל הטכנאי מרסל נוי, לשעבר זמר אופרה ידוע בוינה שעברת את שמו מנואה. היא שואלת פעם אחר פעם: "אדון נוי, האם אתה שומע אותי?". "חשוב להזכיר שאז היו נימוסים בריטיים", מזכיר איזי מן, איש רדיו ותיק ומחבר "קול ישראל מירושלים - מדינה מאחורי המיקרופון". "כעבור דקות אחדות החל הטלפון לצלצל. על הקו היו מאזינים שתהו אם יש לנו ברדיו דרך ישירה לדבר עם הקב"ה? המזכירה לא הבינה מה פשר התלונות, עד שהסבירו לה ש'אדון נוי' בהטעמה אשכנזית נשמע כמו 'אדוני'". מן מציין שרוב הטעויות לא היו טכניות אלא אנושיות, עם העבודה סביב השעון.
הכל דיבורים
בעבר הרחוק, בהיעדר אמצעים זמינים להקלטות, 99% מהשידורים היו חיים. רוב השידורים בעברית היו בדרך כלל במקבצים של 15 דקות ובנושאים שונים ומגוונים כגון החקלאות והאקלים בארץ ישראל. "לאחד השידורים שאורכו רבע שעה הגיע פרופסור נכבד", מזכיר איזי מן את עדותו של הקריין, החזן והסופר אפרים די זהב. "קראתי בבית, מדדתי ויצאו לי 15 דקות בדיוק", הרגיע הפרופסור. "נכנס לשידור, דיבר, דיבר והתעלם מהסימנים של הטכנאי על כך שתם הזמן. הטכנאי העביר את השידור לאולפן אחר והפרופסור בשלו. כשסיים, אחרי למעלה מ– 25 דקות, שאל: 'נכון שעמדתי בלוח הזמנים? אתה רואה, כשרוצים הכל אפשרי'".
יצירת פאר
ב– 1962, נזכר איזי מן, הגיש דניאל פאר תוכנית לזכרו של אפרים די זהב במלאת חמש שנים למותו. את התוכנית ערך אריה זקס, פסנתרן מעובדי קול ישראל. "הכנו את התוכנית במלאת חמש שנים למותו של אריה זקס", פתח פאר. זה נגמר בחברות טובה.
סיפור מהתחת
בשנות ה-60 , לפני חקיקת חוק רשות השידור, היה קול ישראל מחלקה במשרד ראש הממשלה ששמה "שירות השידור". שר החוץ היה אז משה שרת, שהיה מאוד קפדן בנושא השפה העברית. אחד השדרים הבכירים באותם ימים (הדעות חלוקות: יוסי שריד ניכס את הסיפור לעצמו וכך גם ירון לונדון) יצא מהגשת יומן החדשות. "יש לך טלפון", אמרו לו. מעבר לקו היה השר שרת. שריד, או לונדון, חשבו שעובדים עליהם. "שק לי בתחת, במטותא ממך", אמרו וטרקו את הטלפון, מספר איזי מן. אחרי כמה דקות מיהר שרת להתקשר אל מנהל הרדיו, חנוך גבתון. "דיברת עם משה שרת?", שאל גבתון את השדר. "כן ולא", אמר השדר. "היה מישהו שהתקשר והציג את עצמו כמשה שרת, חשבתי שעובדים עלי".
השדר התקשר אל שרת להתנצל. "איך אדע שכנים הם דבריך?", שאל. התשובה הייתה "אם הייתי יודע שזה אתה, לא הייתי אומר לך "שק לי בתחת'". שרת קיבל את ההתנצלות. אגב, כל מה שרצה לומר, שלא אומרים "לרכב על אופניים" אלא "לרכוב על אופניים".
אופרה אחרת
בשלהי שנות ה-80 , מספרת שרי רז, הופיע המנצח דניאל אורן עם "נבוקו", האופרה הראשונה בניצוחו. "באתי עם הצלם שלי משה ניניו לאולם המופעים. האולם היה חשוך כך שאי אפשר היה לצלם את הכתבה. ביקשתי מחנה מוניץ, מנהלת האופרה, להגביר את האור והיא שלחה אותי לדבר עם דניאל אורן. אני מציגה את עצמי, והוא אומר לי: 'שרי רז, מה את רוצה? עד חצי המלכות. את בטח רוצה את מקהלת העבדים". אמרתי 'ברור', אף על פי שהם סיימו את תפקידם.
אורן קרא ברמקול: 'בשביל שרי רז תעלו כולכם בחזרה לבמה. אנחנו מבצעים שוב את מקהלת העבדים'. "מירכתי הבמה נשמעה אנחה של 400 איש. הם התלבשו, עלו לבמה וצילמנו אותם. הוא שאל אותי: 'את לא שואלת למה אני עושה בשבילך עד חצי המלכות?'. אמרתי שאני אכן מתפלאת". בתגובה, סיפר אורן שבילדותו ביפו, נכד לסבא ערבי ולסבתא יהודייה, קרן האור היחידה בחייו הייתה התוכנית שהגישה רז לילדים ונוער, "בכותרת ובשוליים", בימי חמישי בשש וחצי. השורה התחתונה: "אם את הארת את ילדותי בזמן כל כך חשוב, שאני לא אתן לך את מקהלת העבדים?".
איתות מרמאללה
בשנות ה־ 40 שודר קונצרט. כשהטכנאי בתחנת המשדרים ברמאללה שמע שצלילי הפסנתר חלשים מאוד, הוא התקשר אל הטכנאי באולפן ושאל למה הקטע של הפסנתר מאוד חלש. "ככה צ'ייקובסקי כתב את זה", ענה לו. הטכנאי מרמאללה ביקש: "אז תקרא לו לטלפון ותסביר לו".
טלפון שבור
"בשנים הראשונות התחילו עם ז'אנר התוכניות הטלפוניות, שמאזינים היו מתקשרים לפתוח את לבם, ודן כנר שובץ להנחיה", מספר איזי מן סיפור שהתגלגל מכנר עצמו. "את התוכנית ערכה נילי קינן ז"ל. התארחו בה עובד סוציאלי ופסיכולוג. תפקידו של כנר כמנחה היה לדובב את המאזין. השידור היה ב– 11 בלילה, אבל כבר במשך היום ענתה עוזרת ההפקה לשיחות הטלפון של המבקשים. היא רשמה את מספרי הטלפון, אבל לא את שמותיהם של המטלפנים. באחת הפעמים היא טעתה במספר שחייגה, ועל קו הטלפון היה האדם הלא נכון. גם כנר וגם קינן לא ידעו זאת. זה נשמע בערך כך: כנר: "ערב טוב". מאזין: "לילה טוב". כנר: "כמובן, לילה טוב". המאזין: ... כנר: "אם כן, מה הבעיה?". מאזין: "הבעיה שלי או שלך?". כנר שסבר שהבעיה של המאזין היא פיק ברכיים: "אדוני, כאן עומדים לרשותך עובד סוציאלי ופסיכולוג". מאזין: קללות שאינן ראויות לשידור ולדפוס. נותק.
הגברת הראשונה
שנות ה– 90. אל נשיא המדינה עזר ויצמן מגיע אורח. גדעון רמז, אז עורך חדשות החוץ של קול ישראל ואורן נהרי, עורך חדשות החוץ של ערוץ 1, ידידים ומתחרים, מרגישים שהאורח הצעיר שבא לבקר את הנשיא ויצמן, מיסטר ג'ורג' בוש, עוד יגיע לגדולות, והולכים לפגוש אותו במשכן הנשיא. ויצמן מציג אותם בפני האורח ומתמקד ברמז. "אתה רואה את הבחור הצעיר הזה? אביו היה המפקד שלי. הערכתי אותו", משחזר נהרי. רמז מסתכל על הנשיא ואומר לו: "אדוני הנשיא, אני סבור שהמושל יודע בדיוק איך זה להרגיש שמשווים אותך לאבא שלך כל החיים". בוש פרץ בצחוק ואמר: "זאת לא הבעיה. ההשוואה לאבא היא החלק הקל. עם ההשוואה לאמא אף אחד מהבנים לא הצליח להתמודד".
קירשנבאום. צילום: יוסי אלוני
הישראלים באים
8.5.95 , יום השנה ה־ 50 לסיום מלחמת העולם השנייה. אורן נהרי אמור להגיע למוסקבה ולשדר ממנה שידור ממלכתי מכובד. המטוס נוחת באיחור. "זמני לוויין הם חלונות של עשר דקות. לא הגעת בזמן - הפסדת", הוא מספר. "אנחנו נוחתים בהיסטריה מוחלטת. אבי כהן המפיק שלי ואני רצים החוצה והמכונית שהזמנו איננה. אנחנו עומדים באמצע שדה התעופה במוסקבה ונוקטים בפתרון הקלאסי - מרימים יד עם שטר אמריקאי נכבד. עוצרת לידנו מכונית וולוו עתיקה. אנחנו צריכים להגיע למלון הגדול בעולם, מלון 'רוסיה'. הנהג טס כמו מטורף, נשארו 11 דקות לסיום הלוויין.
"מהחלון אנחנו רואים שבקומה השלישית מחכה ציוד צילום. רצים לקומה השלישית כאיילות ובהתנשפות קלה אומרים בחיוך גדול: 'איגוד השידור האירופי, האירוויזיון'. הבחור שנמצא שם אומר לי: 'לא, ,'CNN מראה לי קומה 11. אני מגיע לשם בלי אוויר לנשימה. איש הצוות מוציא אותי החוצה למרפסת, הרוח כמעט מעיפה אותי. מעלה אותי על סולם, עליו פלטה, עליו עוד סולם ועוד פלטה. עוד שתי שניות לזמן לוויין. מעבר לערפילית אנדרומדה שבמרכז היקום אני שומע: 'שלוש, שתיים, אחת, ובמוסקבה נמצא שליחנו אורן נהרי. אם כן, ספר לנו מה התחושות הערב במוסקבה'. מאיפה לי לדעת, אין לי מושג, הרגע הגעתי". ואז אבי כהן אומר לי: 'עכשיו תסתובב". הייתי באחת הנקודות הגבוהות של מוסקבה. החלו זיקוקים שהאירו את שמי העיר. זה היה אחד המראות המרהיבים שראיתי בהיסטוריה".
כשהעולם השתגע
בשנת 1988 התבשרו נהרי, דוד ויצטום, עמנואל הלפרין ומיכאל דורון על כך שהרעיון שלהם לתוכנית חדשות חוץ עומד לקרום עור וגידים, ולא סתם - תוך שבועיים. "השם יהיה 'רואים עולם', פסק חיים יבין. הרביעייה התנגדה. "זה לא יתפוס, זה שם גרוע, מי נתן לך את הרעיון הזה?", התמרדו. "קיבלנו דיכאון שעם השם הטיפשי הזה אנחנו הולכים לתוכנית החדשה", משחזר נהרי. "התוכנית הראשונה הייתה על קוריאה הצפונית. אנשים היו בהלם מהתמונות. כשעלינו עם התוכנית כל העולם התהפך: מנדלה יצא לחופשי מהכלא, נפלה חומת ברלין. זה היה טיימינג מושלם".
אוי, אמסטרדם
ומה קורה כשמגיעות תמונות טריות, אבל למגיש אין מושג מה הסיפור מאחוריהן? "הגשתי את מהדורת 'מבט', ובשעה ששודרה קרה אסון למטוס מטען שלאל־על, שהתרסק לתוך שכונה באמסטרדם", מספר יעקב אחימאיר. "הגיעו תמונות טריות אבל לא היה לי מושג על מה מדברים. הקרינו את הצילומים, ואני הייתי צריך לתאר את מה שאנחנו רואים ולפרש. איכשהו זה עבר בשלום".
תסתכל בקנקן
נעבור לחפירות ארכיאולוגיות בעיר דוד ולהתנגדות החוגים הדתיים למה שנתפס בעיניהם כחילול קברים יהודיים, כשבראשם הרב המנוח שלמה גורן. "הוא ביקש שאבוא אליו לפני צילום התוכנית 'מוקד', רצה להסביר לי משהו", מספר אחימאיר. "נפגשנו, ובתוך קנקן היו לו עצמות אדם. הוא שפך את זה על השולחן ואמר: 'זה מה שיש שם'. "הגיע זמן התוכנית. מתייצבים לפני שני אריות, בלי מירכאות: האחד הרב גורן, ענק בתורה, ומולו פרופ' יגאל ידין ז"ל. זה היה ויכוח בין שני ענקים שטוחנים זה את זה.
גורן שופך על שולחן בטלוויזיה את מה שהוא הגדיר כעצמות, מדבר, מדבר ומדבר, ואני רציתי לתת את רשות הדיבור לידין, ושאלתי בשיא הנימוס: 'שמא יבלום כבוד הרב את פיו?' הוא לא שמע או שעשה את עצמו כלא שומע והמשיך לדבר. "נגמרת התוכנית, יוצאים החוצה. עובר לידי טוביה סער שהיה מנהל החדשות, נותן לי דחיפה במותן ואומר לי בשקט: 'תתנצל'. שאלתי 'על מה?'. אני אומר לרב הראשי גורן 'יצאו מפי מילים לא נאות, ואני מתנצל בפניך'. גורן שאל: 'על מה?'".
השורה הראשונה
זמן קצר אחרי העלייה הרוסית הגדולה בראשית שנות ה־ 90 עולה רוסי רצח את הוריו. אחרי כעשרה ימים הגיעה ידיעה על כך שמצאו את גופתו. "כדאי לשים שיר מתון, זה סיפור עצוב, ודאי חלק מקשיים של עלייה חדשה, חבלי קליטה", אמר המגיש לאיזי מן, ששימש כעורך המוזיקלי של התוכנית, אבל לא הכיר את פרטי הסיפור. "הדיסק היחיד שמצאתי היה של להקת אחרית הימים עם השיר 'העץ הוא גבוה'", מספר מן.
"מתברר שבדיווח שלא שמעתי בעת שכיוונתי את הדיסק סופר שהוא תלה את עצמו על עץ. המזל שלי היה כפול. קודם כל, לא היה מי שיתלונן במשפחה כי הוא רצח אותם כעשרה ימים קודם. דבר שני, גם אם כן, זו רק השורה הראשונה בשיר. אחר כך מגיע 'הים הוא עמוק' ו'מה אכפת לציפור'. מזל עוד יותר גדול שלא אמרתי מאיפה השיר הזה לקוח: מהמחזה 'אין מקום לשניים על עמוד החשמל'".