עזבו אתכם מהפקקים: אלו האמנים שיופיעו אצלכם בסלון

מזמינים אליכם חברים לערב שבת? חושבים לארגן להם איזושהי פעילות מיוחדת? נמאס לכם כבר מהשף הפרטי שמגיע בתור אטרקציה לבשל בבתים? מחפשים משהו אחר ומיוחד? הצטרפו גם אתם לטרנד הכובש לאחרונה את סלוני הבתים הפרטיים (וגם את הגגות הפרטיים, אם התמזל מזלכם ויש לכם אחד כזה): אמנים המגיעים אליכם הביתה ומבצעים בפניכם את אותו הרפרטואר שאתם יכולים לראות בתיאטרון או באולמות מופעים.

 

"יש בזה משהו יותר אינטימי", מסבירה מירה בורנשטיין מתל אביב, שנערכים בביתה מדי פעם ערבים כאלה. "אם אנחנו חוגגים אירוע מסוים, או מזמינים חברים, אני אוהבת שיש בזה תוכן, ולכן כל פעם מחפשת אמן אחר. ההרגשה נעימה יותר והתאריך מתאים לכולנו. התוצאה מאוד מוצלחת וגם יש קשר בלתי אמצעי עם האמנים. אפשר לדבר איתם לפני ואחרי ההופעה".

 

"אנחנו מחלקים את הסכום בין חברים וכל אחד משלם את חלקו. זה גם אירוע חברתי, זו גם חוויה, גם תרבות וגם תוכן. אני ממשיכה ללכת לתיאטרון, ההופעות האלה לא באות במקום, אבל זה עוד פן של חיי חברה".

 

אחד מהאמנים שהופיעו בביתה של בורנשטיין הוא השחקן ליאור בן אברהם, שהציג את המופע המוזיקלי-תיאטרלי "ביאליק בלוז", שאותו הוא מעלה בהבימה. בן אברהם מציג בבתים גם את המופע השני שלו "משוגע על עגנון" (קפה תיאטרון הקאמרי), ואת התוכנית "מה זאת אהבה?". "אני מופיע בבתים לא רק בתל אביב, אלא בכל הארץ", הוא מספר. "לאנשים שמזמינים אותי צריכה להיות תשתית טובה של השכלה, כי החומרים שאני מדבר עליהם קשורים לספרות העברית.

 

קהל היעד שלי הוא פחות או יותר אנשים משכילים, לא כאלה עם ילדים קטנים, אלא חבר'ה בני 50 ומעלה שיש להם יותר פנאי. כאלה שבדרך כלל מתאספים בלילות שבת, אוכלים משהו טוב, ומעבר ללספר בדיחות שנגמרות אחרי רבע שעה, מחפשים תוכן יותר משמעותי, משהו שיאתגר אותם מבחינה אינטלקטואלית, וגם כמובן שיבדר אותם. המטרה היא קודם כל לבדר, אבל שזה לא יהיה רק בידור".

שרית וינו-אלעד. תעלה הצגת יחיד בביתכם. צילום: אריק סולטן


האם תגיע לכל בית או שיש תנאים בסיסיים מסוימים שאתה מציב?

"כבר הופעתי בסלון של  40 מ"ר. הופעתי בכל התנאים וגיליתי שדווקא הסלונים היותר קטנים, ואנשים שיש להם פחות אמצעים, מקבלים אותך בלבביות ומארחים אותך כיד המלך. אין קשר לגודל הדירה או למצב כלכלי".

 

"כשאתה אומר לאנשים ברחוב 'אני מופיע בהבימה/ בקאמרי', הסטיגמה היא 'וואו, איזה כבוד', ומיד נוספות לך נקודות לאגו. להופיע על במות גדולות זה נפלא, יש אורות, יש מרחב, יש את כל הציוד שאתה רק יכול לחלום עליו ויש מוניטין. אבל כשאתה מופיע בסלון, אתה רואה את הלחלוחית באישונים של הקהל שיושב שני מטרים ממך. אתה רואה איך הנשמה שלך חודרת להם לתוך הלב ואיך הם מגיבים במילים ובשפת גוף. אין אור על הבמה ואין חושך בקהל. אין חיץ ביני לבין הקהל. אני חושב שלהיות קרוב לקהל שלך זה הכי כיף בעולם".

 

"אני בדרך כלל מבקש שקודם כל יאכלו ואז תהיה ההופעה. אני בשום פנים ואופן לא מוכן להיות ליצן החצר. אי אפשר ללעוס ולהקשיב לטקסטים של ש"י עגנון או של ביאליק".

 

אורך המופעים של בן אברהם בבתים הוא כ-90 דקות, העלות נעה בין 1,500 שקל (אם הוא מגיע לבד) ל-3,000 שקל (אם הוא מגיע עם הצוות שלו). למי שרוצה להזמין אותו, יש לו עצה. "לפעמים אנשים לא השכילו להקשיב לי וליצור את התנאים האופטימליים למופע", הוא אומר, "פתאום הם החליטו לשלב גם ילדים קטנים בתוך המופעים. הילדים היו חלק מהקהל, כשזה בעצם לא מתאים לילדים. הילד לוקח את תשומת הלב, לפעמים הוא קם, מרעיש וזה לא נכון לעשות זאת ככה".

 

"באחד המופעים שלי מישהי קמה ויצאה אחרי עשר דקות. בתוך הלב שלי התחילו לי סרטים. 'למה היא יצאה? למה היא לא מספיק מנומסת לפחות בשביל להעמיד פנים שזה מעניין אותה?'. ואז פתאום אני רואה אותה חוזרת והעיניים שלה היו אדומות מבכי. התחילו לי סרטים אחרים. 'מה אני שופט אותה? מה אני יודע איזה צרות יש לה?'. בסוף המופע היא ניגשה אלי דומעת ואמרה לי 'אתה יודע, ליאור, החזרת אותי למחוזות ילדותי, החזרת אותי לשירים שאמא ואבא שלי היו מספרים לי לפני השינה. חדרת לי ללב ופשוט קרעת אותי'. כשזה קורה, אני המאושר באדם".

אבי גרייניק. מופע אילתורים. צילום: אלי דסה




הופעה בבתים היא דרך נוספת לייצר הכנסה.

"זה שילוב של כמה דברים. בראש ובראשונה זו דרך להשלים פרנסה, אבל זו גם הדרך שלי לגרום לכך שהקהל ירצה להגיע להבימה ולקאמרי, לשלם עבור כרטיס ולראות אותי שם".

 

"נהפוך הוא. התיאטרון הרי לא נולד בתוך מבנים ממוזגים. הוא נולד מתוך העם, מתוך טקס שהיה משותף לקהל ולמי שניהל את הטקס. לאט-לאט הטקסים האלה הפכו להיות יותר מרוחקים מהקהל. ההופעות בבתים מחזירות את התיאטרון אל העם". 


עוד אוויר למקצוע

גם השחקנית שרית וינו אלעד החליטה להצטרף לטרנד ההופעות בסלון. אומנם עדיין לא בהופעה שלה עצמה, אלא דרך הצגת יחיד בבימויה, "100% רייטינג". ההצגה, בכיכובה של יעל צפריר, עלתה בעבר בתיאטרונטו. כיום, וינו אלעד רוצה להתאימה לפורמט הביתי. "לשמחתי, הבילויים בתקופה האחרונה השתנו. במקום 'בואו נשב, נאכל ונראה חדשות', אנשים אומרים 'בואו נשב, נאכל ונאכיל גם את הנפש", היא אומרת.


"רק בשנה האחרונה התחלתי לשמוע על אמנים המופיעים בבתים, וכרגע המחשבה שלי היא לשווק את ההצגה הזאת לערבים מסוג זה במקום לתיאטראות, גם בגלל הטרנד וגם כי ההצגה הזאת באמת מעוררת שיח. מניסיוני, כשההצגה הופיעה בתיאטרון, התחושה הייתה שהקהל לא רוצה ללכת, כי הוא רוצה לדבר. לפני כשנתיים, כשעשינו חזרות אצלי בבית, המחשבה הייתה 'איזה מדהים היה אם יכולנו להריץ את זה בסלונים'. אבל לפני שנתיים אנשים הסתכלו עלינו מוזר. עכשיו זה כבר נהיה יותר ממשי".

 

"לא. לדעתי, פורמט של סלון זה בעיקר סטנד-אפ, הצגות יחיד, או גג הצגה עם שלושה שחקנים. את 'קזבלן' את לא יכולה להכניס לסלון של מישהו". "אני חושבת שהצגות בבתים מנגישות את המקצוע", אומרת וינו אלעד. "המפגשים האלה עם האמנים, שבהם אתה יכול לגעת בהם ולחוש אותם, יפיחו אוויר במקצוע הזה. חוץ מזה, הקהל חולק את ההוצאה הכספית, כך שהיא לא נופלת על בן אדם אחד".

 

"כן, הייתי שמחה לעשות את זה. הרבה פעמים אנחנו מגיעים לכל מיני אולמות, שזו בושה, חרפה וכלימה, והייתי כבר מעדיפה להופיע בסלון של אנשים. יש אולמות שמאחורי הקלעים שלהם את חולקת חדר עם גופות של ג'וקים, יש מקומות ללא מזגן. אתה מגיע ואין גלאם גדול למקצוע שלך. אני גם חושבת שמפגש עם אנשים מקרוב הוא קסום ואין בו שום זילות. זה מכבד את כולם. גם את הקהל וגם את האמן, גדול או קטן ככל שיהיה. חוץ מזה, כשאין לך את האולם והתאורה, את חייבת להיות הרבה יותר אמיתית, את חייבת לזהור. זה המבחן האמיתי כאמן".

 

גם שלי ויובל רווה מיסוד המעלה, בעלי בקתות האירוח "תמוז", נמנים עם אלה הנהנים לארח אצלם בבית אמנים. "אשתי גלשה באינטרנט וראתה שיש אמנים שמופיעים בבית, קבענו תאריך והזמנו אלינו את הזמר רועי דהן", מספר רווה. "זה אומנם נורא כיף ללכת לאולם קונצרטים, אבל לארח זה בדנ"א שלנו. יש לנו פסנתר בסלון, אקוסטיקה טובה. זה כיף לנו. זו התכנסות של חברים סביב מוזיקה שאנחנו אוהבים, משהו קצת שונה מאשר ללכת להופעה. זה הרבה יותר אינטימי. אתה בקשר אישי עם האמן, הוא בא קודם, נשאר אחר כך, יש מוזיקה, שתייה, נוצרת כימיה" .

 

"בסביבות  30 איש מגיעים אלינו לסלון. אנשים מתאספים, יש נשנושים על השולחן. רועי התיישב ליד הפסנתר, עשה באלאנס, תוך כדי ראינו שרוב האורחים כבר התמקמו. הוא עלה, אמר 'נתחיל' ונתן יופי של הופעה. בגלל שזו הופעה אינטימית, הוא גם סיפר על השירים, על עצמו. גם אצלנו, כמו בכל פאב שבו אמן מופיע ולא סוגרים את הבר, מי שרצה קם בשקט ולקח לעצמו משקה. אם היה למישהו טלפון, הוא יצא החוצה לדבר. כמובן שביקשנו מכולם להעביר את הטלפונים למצב שקט. בסך הכל, כולם מתורבתים. הם מאוד נהנו מהמופע, וזה היה מפגש חברתי בעל ערך שונה".

 

דהן מופיע בכל רחבי הארץ ("לבונטין", "בארבי", "זאפה"), והוא גם חזר לאחרונה מסיבוב הופעות בוינה, בלונדון, בברלין ובלוקסמבורג, שם הופיע גם במועדונים וגם בסלונים פרטיים. "אין הבדל מהותי בין הופעה בסלון בארץ או להופעה בחו"ל", הוא מספר. "אולי יש הבדל של מנטליות של כל מדינה ומדינה. בהופעות בארץ אנשים ירגישו יותר נוח לשאול שאלות, לדעת יותר על השירים, ואילו בחו"ל יהיו קשובים יותר להופעה עצמה".

דני שטג כ"מר בגין". אצלכם בסלון. צילום: יח"צ
 

"כל העניין של הופעות סלון בא מהצורך לרענן, לחוות חוויה שונה, להגיע לקהל בצורה יותר אינטימית וגם לחשוף את המוזיקה שלי להרבה אנשים, שאולי לא היו מגיעים למועדון, אבל כן היו מגיעים לסלון. זה טרנד שתופס תאוצה. אני חושב שבכלל המוזיקה עוברת הרבה שינויים בשנים האחרונות. אנשים רוצים לחוות חוויה מזווית אחרת".

 

כמו שכבר הבנתם, אתם לא חייבים להימנות עם העשירון או האלפיון העליון כדי להזמין מופע אליכם הביתה. "בעל הבית לא משלם בעצמו", מבהיר שוב דהן, "זה מתחלק בין האורחים, ובסופו של דבר העלות היא בדיוק כמו של כרטיס להופעה". לדהן לא אכפת מגודל הסלון שאליו הוא מגיע, אבל אחד התנאים שלו להופעה ביתית הוא מינימום של 30 אנשים בקהל. "אני מגיע לכל מקום בארץ. כבר הופעתי בסלונים מאוד קטנים שאנשים הצטופפו והיה מאוד כיף", הוא מספר. "ההבדל המהותי בין הופעה על במה לבין הופעה בבתים הוא באינטימיות, בקרבה שאתה יוצר עם האנשים. בבתים יש משהו יותר קרוב, פחות מעונב, יש תקשורת יותר אישית עם הקהל".

 

"זו צורה שונה של הנאה. אני נהנה גם ממופע כזה וגם ממופע כזה. בגלל זה אני גם עושה את שני סוגי המופעים, כדי לחוות כל מיני סוגים של הנאה. זו גם הפרנסה שלי. אני מופיע. לא מבדיל בין הופעה להופעה. לא יכול להגיד לך שזו חלטורה מהצד. זו הופעה לכל דבר עם אותן האמוציות. אני רואה את החוויות שאנשים עוברים בהופעות הסלון שלי. אין לי בעיה להביא את האמנות שלי לאנשים, ולא משנה באיזו דרך".

 

"זה תלוי בכמות האנשים, במרחק. בסופו של דבר, זה עולה כמו כרטיס להופעה".

 

כבר לפני כמה שנים היה לשחקן רונן הרשקוביץ' חזון - "הזכות לתרבות", והוא שגרם לו להקים את "תיאטרון בסלון", פלטפורמה שמרכזת מופעי בידור שונים בישראל ומתאימה אותם להופעות בחללים גדולים כקטנים. "קבענו בזמנו שלושה קווי פעולה: שאנחנו מגיעים לכל מקום בארץ, לכל חלל, ושאנחנו שומרים על מחיר נגיש על מנת לאפשר את התרבות לכל אחד", הוא מספר. "זיהינו בזמנו את הצורך של הציבור לתרבות בחללים שהם לא תיאטרון, כמו למשל חוגי בית, קבוצות שמתאגדות לטובת תרבות. זה יכול להיות גם ביישובים רחוקים שבהם אין אולם, ואז נפגשים בחצר של מישהו וחווים חוויה תיאטרלית, מופע מוזיקלי או מפגש אמן.


"כיום הפעילות שלנו בקרב קהלים שמזמינים אמן אליהם לסלון גדולה הרבה יותר", מספר הרשקוביץ'. "חלק מזה הוא גם בזכות הפרסום שאנחנו עושים, וגם כי אנשים פתאום מבינים שיש להם אפשרות לקבל תרבות בצורה לא המונית, אלא אינטימית".

 

"אמנים מהשורה הראשונה, כמו דביר ועירית בנדק (בקומדיית התיאטרון 'גבר, אישה, מילים'(, דני שטג (בהצגה 'מר בגין'), שמוליק קלדרון (בהצגה 'טאץ' ווד'), או 'קומיקזה' (מופע אלתור), שמארח את אבי גרייניק ודרור קרן. המפגשים האלה זה משהו שהקהל לא הכיר קודם. יש אצלנו אפילו קבוצות חברים שעושים מראש מינוי לארבע-חמש הצגות בשנה. ההצגות מתקיימות בבתים שלהם וכל פעם מישהו אחר מארח".

 

"יש קבוצות שגובות מראש תשלום מהחברים פעם בשנה וכך מממנות את העלות. יש קבוצות שמחליטות על גבייה פר מופע וגם מחלקות את העלות בין החברים. העלות להזמנת אמן הביתה יכולה לנוע בין 1,200 ל-6,500 שקל. 1,200 שקל, בדרך כלל, זה למפגש אמן, כמו שחר מרקוס. 6,500 שקל יעלה מופע 'קומיקזה'". ממש בימים אלה הרשקוביץ' עובד על פלטפורמת פרסום חדשה דרך פייסבוק, שבה תוכלו לארח מופע אצלכם בסלון ולהזמין לא רק את החברים הקרובים שלכם, אלא גם אנשים אחרים שאתם לא מכירים ושגרים בסביבתכם.

 

לדברי הרשקוביץ', חוץ מהטרנדיות, יש גם עניין של יוקרה. "אם מגיע אלי אמן הביתה, זה אומר שאני מקובל עכשיו. נוסף לכך, ללכת לתיאטרון זה תמיד מלווה בנסיעה, בחיפוש חניה, מוציאים עוד כסף על בתי קפה. פה אתה בוחר את החברים שאיתם אתה צופה במופע. "כשאני הולך לבית ליסין, אני לא יודע מי יושב לידי. אפשר גם לדבר עם האמן, לראות שהוא ממש כמוך. החזון שלנו הוא להגיע בסופו של דבר למצב שבו הציבור רוצה עוד הצגות, רוצה לצרוך עוד תרבות, ואז גם האמנים ייצרו יותר. כך תהיה בארץ שלנו יותר תנועה תרבותית ויותר אמנות".