"המחלקה": לא עוד סאטירה לעוסה על התנהלות צה"ל

"סאטירה חדשה על צה"ל", זעקה המודעה על קירות צוותא, שהכריזה על "המחלקה", הצגה סאטירית חדשה שכתב וביים שי אזולאי. במרכז "המחלקה" – אחרי חודשים של אימונים מפרכים, תדרוכים והכנות, מחלקה מספר 1 - תחת פיקודם של סמל מורעל ומ”מ שאפתן - נקראת סוף סוף לדגל, ונשלחת למוצב מרוחק ומסוכן לשמור על כלום.

 

חיילי המחלקה נאלצים להתמודד עם מסדרים, טרטורים, מטלות, תדריכים, אימונים, שמירות, התרעות חמות, פקודות סותרות, ושירותים מטונפים במיוחד. כשברקע מתרוצצות שמועות על ביקור של קצין בכיר מאוד, שעלול לשנות את הכל.

 

"עולם בימתי שנון וחריף, המאפשר לקהל להסתכל במבט רענן על החוויה הצבאית", נמקו שופטי פסטיבל "צו קריאה 7", את הסיבות שגרמו להם להעניק ל"המחלקה" את הפרס הראשון. שנתיים אחרי הזכייה, אחרי קמפיין מוצלח באתר "הדסטארט", עולה היום "המחלקה" בצוותא תל אביב.  

"אני יודע שהצגות על הצבא הן עניין נדוש. למעשה אני חושב שיש לפחות שתיים נוספות, המוצגות בצוותא במקביל לשלנו, אבל ההצגה שלנו מנסה לצאת כנגד כל זה. לא רק לצחוק על הצבא, אלא גם על הז'אנר של יורים ובוכים, עם הדמויות הסטריאוטיפיות, העלילות הלעוסות, והמניפולציות הרגשיות שמופעלות על הקהל".

 

"כתבתי את 'המחלקה' ב-2011, ואני בטוח שגם ל'אפס ביחסי אנוש' לקח הרבה זמן להגיע למסך. אז אני לא יודע אם זה עניין של אופנה, אבל אין ספק שאחרי כל הפרשיות, והשחיתויות, אנשים קצת יותר פתוחים לביקורת על מוסדות המדינה".

"אני חושב שכל דבר שנעשה דרך הומור, עובר הרבה יותר בקלות. כש'המחלקה' זכתה בפסטיבל 'צו קריאה', והתקבלתי בתשואות לבמה, הרגשתי טוב, אבל מיד חשבתי שאולי לא הייתי מספיק חריף, ובמחזה הבא שלי אני צריך לנסות לעצבן עוד יותר. קהל שצוחק זה נחמד, אבל קהל שעוזב את האולם בזעם, נראה לי הישג אמיתי".

 

"שירתי בגדוד שמשון המחודש בסוף שנות התשעים כלוחם, כמ"כ וכסגן רס"פ. עיקר החוויות השליליות שלי לא היו עם האוכלוסייה האזרחית, אלא דווקא בתוך היחידה הצבאית. בטירונות שלי, לדוגמה, היה מקרה שבו סמל שלח את אחד החיילים לטפס על גג אזבסט רעוע, כדי לסתום איזה חור. החייל נפל דרך הגג וריסק את הזרוע שלו, ובשל הטיפול הרפואי הקלוקל שקיבל, השבר לא התאחה כמו שצריך והוא הועף מהיחידה.

 

"יש עוד אינספור סיפורים של פציעות מיותרות, כמו המקרה שבו קצין לא פירק את המקלע של הנגמ"ש כמו שצריך לפני תרגיל, וכתוצאה מזה הסמל שהפעיל אותו חטף רסיס בירך. או חייל שאיבד עין בפיזור הפגנה, כי הוא הרים את מגן הפנים על הקסדה שלו שהיה משופשף מדי, ואי אפשר היה לראות דרכו".

 

העברתי את רוב השירות הצבאי בקרבי, אז אני בהחלט יודע מה זה להיזרק במוצב מרוחק ולשמור על כלום. חשוב לציין שאף אחת מהדמויות לא מבוססת על מישהו מהאנשים ששירתו איתי, ודאי לא על המפקדים, שהיו כולם משכילים, מתורבתים, צנועים ונאורים".

"בבסיס הטירונות שבו שירתי כמפקד, כל פעם שבא מחזור חדש של חיילים, הם עוברים שבוע של מעין טרום טירונות, עם מפקדים שלא בהכרח יהיו המפקדים שלהם בהמשך, לפני שיחלקו אותם לגדודים אליהם יצורפו בעתיד. במהלך השבוע מופיעים בפניהם נציגי שלושת הגדודים, ובסוף החיילים צריכים לבחור לאיזה גדוד הם רוצים להצטרף. במחזור אחד כזה, הבאתי את החיילים שלי לשמוע הרצאה של מפקד גדוד חרוב, ובמשך כל ההרצאה הוא לא הפסיק ללכלך על גדוד שמשון".

"הוא, כמובן, לא ידע שבקהל יש גם מפקדים מגדוד שמשון. כשסיים את ההרצאה ויצא,  פניתי אליו, הצדעתי, ושאלתי אותו אם זה נראה לו נכון לדבר ככה על גדוד אחר. הרי כולנו באותו צבא, במיוחד כשחלק מהחיילים שהקשיבו לו, יגיעו לגדוד שמשון. המג"ד לא הביט בי בכלל, פנה אל השליש שלידו, שאל אותו: 'מי זה החצוף הזה?' והודיע לי שיעלה אותי למשפט. כמובן שבסוף לא יצא מזה כלום.

"אני מרגיש שההצגה שלי מביאה משהו שאי אפשר למצוא בתיאטרון הרפרטוארי השמרני והמקובע. וגם לא כל כך בפרינג', שלעתים נוטה להתעטף ביותר מדי יומרות ומוזרויות, ובכך לנכר חלק גדול מהקהל".

אתה מצפה שההצגה תזיז משהו למישהו?

"ראינו שההצגה מדברת אל הרבה אנשים, אל החוויות שלהם ואל הביקורת שיש להם כלפי הממסד הצבאי. אני רק מקווה שהיא תגיע לעוד ועוד קהלים, ותגרום להם הנאה, ואולי תעורר מחשבה קצת מחשבה".

איך אתה מצפה שחיילים יקבלו את ההצגה?

"אני דווקא חושב שחיילים יזדהו מאד עם ההצגה. כבר עשינו הצגה אחת שבה אפשרנו כניסה חינם לחיילים. זאת הייתה ההצגה שבה צחקו הכי הרבה. אני הייתי מאוד שמח להביא את 'המחלקה' לכל בסיס צה"ל בישראל, אבל הדברים האלה תלויים בכל מיני ועדות תרבות וקצינות חינוך, ואני חושש שלא ממש נתקבל שם בזרועות פתוחות".