"השד אינו נורא כל כך", יום ג', 16.12, יס דוקו
“הכי נמוך שאפשר לרדת. אין עתיד. אין תקווה. רק רוצה להסתגר ולהתרחק". הדוברת היא עדי סדקה, יוצרת ובמאית הסרט “השד אינו נורא כל כך", ולגביה לא מדובר בסרט בדיוני. סדקה לא הגתה את הרעיון מדמיונה. לפני חמש שנים התפרצה אצלה סכיזופרניה. בדרך כלל היא מתפקדת כאדם בריא, אבל לעתים היא לוקה בהתקפים שחלקם גוררים בעקבותיהם אשפוזים, אחד אף נעשה בכפייה, וחלק מההתקפים משגרים אותה לביתה, הרחק ממשפחתה, מחבריה, לרביצה מותשת על המיטה, למקום השני הנמוך שאפשר לרדת.
את ההחלטה לעשות “אאוטינג" למחלה, להוציא אותה לאור, בעיקר בקרב חבריה ובני משפחתה, שעמם בדרך כלל אינה מדברת על הנושא, החליטה עדי סדקה, תל אביבית, סטודנטית מסיימת לקולנוע בסמינר הקיבוצים, לתעד בסרט “השד אינו נורא כל כך". “השד אינו נורא כל כך", שהוא בעיקר תיעוד ותוצאת המפגש עם משפחתה הדתית המתגוררת בקריית טבעון, אינו קובץ של מינוחים מקצועיים. למעשה הגדרת הסכיזופרניה ומאפייניה אינם מוזכרים אף לא פעם אחת לאורך כל הסרט. “השד אינו נורא כל כך" הוא סרט של נגיעות וגישושים. לכאורה שיחות יומיומיות כמעט חסרות משמעות עם הוריה, אחיה ואחיותיה, לעתים משולב בהן אזכור מקרי למחלתה. על פי רוב המגע עם אביה/ אמה/אחיה/אחיותיה רצוף דיאלוגים חסרי משמעות כוללת מעבר ליומיום השוטף, אבל בעצם המעשה שעושה כאן עדי מחוכם עד מאוד: היא מציבה את עצמה, את נוכחותה כאדם חולה כך שמשפחתה אינה יכולה להתעלם ממנה. לפחות כשם שעשתה זאת עד היום.
עדי אומרת - ובעצם מכריזה, מודיעה בקול רם - אני כאן. אומנם על פי רוב מפריד בינינו המרחק בין תל אביב לקריית טבעון, אבל המרחק לא יכול לשמש לכם כמגן מהידיעה שאני כאן, ואני חולה. יש לי סכיזופרניה. אני ומחלתי הננו שני חלקים בלתי נפרדים של אותה אישה. לא קל לצלוח חלקים נכבדים מהסרט, מכיוון שהם חסרי נרטיב ומשמשים רק ככלי להוביל את עדי ומשפחתה אל המטרה. דמותו של אביה המזוקן וחובש הכיפה הגדולה מסקרנת ואינה מפוענחת. גם המתח סביב עזיבת אחותה את הדת - כמו עדי עצמה - מעורר סקרנות ואינו מפותח כלל. תמונות אלו מהבית מרמזות על “קרב" ומתח פנימי לא זניח שאינו מתועד ואינו מפוענח, וחבל. איננו יודעים מה יחס משפחתה אל המחלה, כי עדי אינה מגלה לנו. יותר מדי פיסות חסרות בפסיפס הזה. אבל ביקור משפחתה בתל אביב הוא החותם לכך ש"מזימתה" של עדי עולה יפה. גם רגעי תיעוד התקף נוגעים ללב והופכים את הסרט למה שהתכוונה אליו מלכתחילה: להראות למשפחתה ולכולנו שהסכיזופרניה שלה אינה נוראה כל כך.
“אישה מכובדת", החלמ-17.12, אקסטרה הוט VOD
ישראלים יאהבו את התבשיל שרקחה רשת BBC במיני־סדרה “אישה מכובדת" שתשודר כאן החל מהשבוע הבא. ברונית עשירה ויפה, יהודים ופלסטינים, חטיפה, ריגול, והעלילה והמשחק מייד אין בריטניה - קשה לפספס כאן. מצד שני, ישראלים עשויים לחטוף ג'ננה מ"אישה מכובדת", שיש לה זמן, לא בוער לה כלום, מזדחלת לאיטה, מתעכבת עד מחר על צורתה המתפתחת ומשתנה של שלולית דם הנפלטת כמזרקה מגרונו המשוסף של אדם, מתפייטת על וילון מתנופף ברוח, מחליפה שבעים ושבע שנינויות רוויות תחכום בדיאלוג בין שני קולגות בעבודה עד כדי כך שצריך לעשות סטופ, ריוויינד וצפייה חוזרת כדי לתפוס על מה בעצם שני אלה דיברו.
האישה המכובדת היא ונסה שטיין (מגי ג'ילנהול), אזרחית אנגלייה ילידת ישראל בעלת תואר ברונית. בילדותה, 29 שנים קודם לכן נרצח אביה, יצרן נשק, לנגד עיניה ולנגד עיני אחיה בידי מחבל פלסטיני. כעת עומדת ונסה בראש החברה, שאותה שינתה מיצרנית נשק לגוף הפועל לקידום פרויקטים שיובילו לשלום בין ישראלים לפלסטינים. אלא שבכל הכרוך לישראלים ופלסטינים שלום כמובן הוא לעולם אינו שלום, ידיד הוא אויב מאחורי חיוכו וידו המושטת לברכה, ומאחורי גינוני הכבוד הבריטיים מסתתרים מניעים אפלים ורצחניים.
גם כשהיא מעניקה עודף חשיבות לסגנון, מזדחלת ומנדנדת לצופה בגודש שנינות ותחכום, קשה להסיר את העיניים מ"אישה מכובדת". העלילה משובחת, הדמויות עשירות ורבות רבדים, נושאות על גבן מטען ארוך שנים וטעויות שנעשו בדרך, ובנוסף, זו הרי עלילה מהשכונה. פה ושם כרזה בעברית, לעתים מתנגן ברקע ויכוח על “הסכסוך" - כל ישראלי ירגיש פה בבית. מי שמתחיל לצפות ב"אישה מכובדת" יתקשה להפסיק.
סרט הבכורה של אורן מגידיש, בהפקת הרשות השנייה, אינו סרט שמחליק בקלות בגרון. מלבד העובדה שהוא עשוי היטב, טעמו חמוץ־מריר, והוא בעצם יכול לשמש סרט הדרכה מצוין לאמא פולנייה, שהבן פורת היקר שוב לא שקד על תלמודו ובמקום זאת מכלה את כל זמנו בנגינה בגיטרה. שלא לדבר על הבעת רצון פומבית מצדו, נגיד בארוחת צהריים בשבת, כשכל המשפחה שומעת, להצטרף ולקשור את עתידו עם הקרקס המופיע עכשיו בעיר. זהו בדיוק הרגע הנכון מנקודת מבטה של האם הפולנייה להקרין בפני הפוחז את “פנסים" ולשפוך על חלומותיו חבית מים צוננים.
אפשר להעניק בנדיבות ל"פנסים" שמות נוספים מוכרים, וכולם יהיו מדויקים באותה מידה. למשל “שדרת החלומות המנופצים". או “האנשים השקופים". אנחנו כידוע מבחינים לעתים באנשים השקופים הללו, כשאנו צופים בהופעה של לאונרד כהן בפארק, או בשלמה ארצי בקיסריה. הם מאחורי הבמה, מציצים לרגע לחזיתה, מטפסים כקופיפים על הפיגומים, תולים עוד פנס, מחזקים למקומה קורה נוספת, שבתום ההופעה יפרקו אותה, ויפרקו את הפנס, וביחד יעמיסו אותם על המשאית ויסעו להרכיב אותם באמפי ברעננה, בזאפה, וחוזר חלילה, וחוזר חס וחלילה.
“פנסים" הוא סיפורם של האנשים מאחורי הבמה, שלא השלימו עם מקומם מאחורי במה. שנמאס להם לחלום, נמאס להם לחיות בצד החלום. שרוצים להיות בחזית הבמה. שלושה פועלי במה, אחד חולם להיות שחקן, שני זמר, שלישי אקרובט בקרקס. נמאס להם להיות פנסים והם מבקשים שסוף־סוף הפנסים יאירו עליהם. זהו סרט שאין בו חמלה, מכיוון שהוא מאיר בפנס גדול מזווית שלא בטוח שאותה דווקא ביקשו המשתתפים בו לחשוף. אין בו חמלה, כי הוא טוען שאין בהם די כישרון, או די אמביציה, או שכישרונם אינו מטבע עובר לסוחר בארץ ועליהם לנדוד לארץ אחרת לחפש לעצמם מקום.
“פנסים" הוא חסר חמלה מכיוון שאינו טוען כי כישרונם חבוי אלא מטיל ספק ביכולתם האמנותית בכלל. המצלמה של מגידיש, בעצמו פועל במה לשעבר, מבצעת מעשה אמנות טוב כשלעצמו כשהיא מתרגמת לצופה היטב את הסיזיפיות של היומיום, את המחזוריות של הקמת במות ופירוקן, את האפרוריות של מי שרואים את ההצלחה והתהילה אבל בפניהם השער סגור, לפחות כרגע, והם אינם יכולים להיכנס דרכו.
מגידיש מציג את הדברים כהווייתם. הוא אינו מביע דעה אוהדת, לא מריע בעידוד. התוצר שלו הוא הסיוט של כל אם פולנייה שממילא חושדת בעולם השואוביז המפוקפק בעיניה עד מאוד. לבן פורת שלה היא לא תיתן להיות תאורן. בן פורת שלה יישב עכשיו להכין שיעורים, ילך לישון מוקדם, ואחרי הצבא ילך ללמוד עריכת דין. גם אם זה אומר שבמו ידיה תצטרך לשבור את הגיטרה הזאת, הילד שלה יהיה עורך דין.