ספוילר: זקנה זה לא משהו. ספוילר נוסף: ויש מה לעשות בנדון. שירלי מקליין, כאן בתפקיד אלסה, אישה בת 74, בהחלט יודעת איך לטפל באימת הדעיכה. היא מתעניינת בריקודים, במסעדות, ואפילו חוטאת בנהיגה פרועה בכבישי ניו אורלינס. פרד, השכן החדש שלה, ממש מעבר לקיר, בגילומו של כריסטופר
פלאמר, הוא בן 80 והוא היפוכה של אלסה התוססת. כעסן, נרגן, דיכאוני. מאז שאשתו מתה, חודשים ספורים לפני פרוץ עלילת הסרט, הוא איבד כל עניין בהמשך החיים. ולא שהוא אהב את רעייתו המנוחה. להפך, הוא שנא כל רגע משותף איתה. אלא שהאנרגיות השליליות שליבו את עצם קיומו היומיומי נעלמו כעת כלא היו, והותירו אותו עם לא כלום בכליו.
אנחנו בסרט אמריקאי, ולכן מובן שכל התיאור הזה הוא עניין זמני, והדיכאון של פרד הוא בבחינת פרוזדור אל החיים החדשים, אל נתיבי האופטימיות ששכנתו המנג'סת תוליך אותו דרכם. וזאת יש לדעת: אלסה היא אומנם רק ב 74, אך למרות גילה הרך, גופה לוקה בבעיות בריאות כבדות, והדרך הבדוקה להתמודד עם מפגשיה התכופים עם מכונת הדיאליזה היא באמצעות הגישה של לעשות שמייח. וכעת, כל שנותר לה הוא לשכנע את פרד העקשן, הזקן, אך היציב מהבחינה הגופנית, להצטרף לשמחות שלה.
אנחנו בסרט אמריקאי, ולכן מובן שכל התיאור הזה הוא עניין זמני, והדיכאון של פרד הוא בבחינת פרוזדור אל החיים החדשים, אל נתיבי האופטימיות ששכנתו המנג'סת תוליך אותו דרכם. וזאת יש לדעת: אלסה היא אומנם רק ב 74, אך למרות גילה הרך, גופה לוקה בבעיות בריאות כבדות, והדרך הבדוקה להתמודד עם מפגשיה התכופים עם מכונת הדיאליזה היא באמצעות הגישה של לעשות שמייח. וכעת, כל שנותר לה הוא לשכנע את פרד העקשן, הזקן, אך היציב מהבחינה הגופנית, להצטרף לשמחות שלה.
מייקל רדפורד האנגלי מעולם לא היה במאי גדול. פה ושם הוא רשם לזכותו סרטים שעוררו הדים של רעש תרבותי כמו העיבוד שלו ל-"1984" מאת ג'ורג' אורוול, או גרסתו למחזה השייקספירי "הסוחר מוונציה" (עם אל פצ'ינו). אך בסופו של דבר, תהילתו היחידה של רדפורד היא על הקומדיה האיטלקית "הדוור" (משנת 1994) עם מאסימו טרואיזי ופיליפ נוארה.
נאמן להצלחה הנושנה ההיא, רתם רדפורד לפרויקט הנוכחי שלו את אנה פביאנו, מי שכתבה את התסריט ל"הדוור". אלא שהתוצאה המאכזבת של "אלסה ופרד" שוב מוכיחה את הכלל - קשה לשחזר הישגים מקריים שפג תוקפם.
לפני עשר שנים הופק הסרט הספרדי-ארגנטיני "אלסה ופרד", שעל בסיס עלילתו רקחו פביאנו ורדפורד את התבשיל העבש מעט שלהם, העושה שימוש מושכל בשם סרטו הגריאטרי הנודע של פדריקו פליני, "ג'ינג'ר ופרד", שעוסק גם הואבשנות השקיעה ובדרכים האנושיות להתמודד עם תהליך עגום זה. אך דווקא סרט אחר של פליני, "לה דולצ'ה ויטה" (1960), הוא שמשמש כדלק הדוחף קדימה את עלילת "אלסה ופרד" - קטע מיצירת מופת זו פותח את סרטו של רדפורד, וקטע נוסף חותם אותו.
"לה דולצ'ה ויטה" הוא הסרט הכי אהוב על אלסה, שחולמת לשחזר את אותה סצינה נודעת מתוכו, שמציגה את אניטה אקברג המפוארת כשהיא טובלת במזרקת טרווי בעודה בשמלת הנשף שלה, ולצדה מרצ'לו מסטרויאני הצעיר. אילו יכולה הייתה אלסה מניו אורלינס לשחזר סצנה זו, שמתחוללת כזכור ברומא, גם הזקנה הדלוחה הייתה נצבעת בצבעים אופטימיים.
בתיאוריה כל זה נשמע נחמד למדי. הבעיה היא שהתסריט הצפוי יתר על המידה, וכן ידו הכבדה של הבמאי רדפורד, אינם מסייעים למקליין ולפלאמר להתגבר על עול השנים המונח על כתפיהם. קשה גם להחמיא לטכניקת המשחק של צמד מנוסה זה. מקליין עסוקה בלהתנחמד מול המצלמה, ואילו פלאמר, האמור לגלם גבר נרגן המצוי בתהליכים של הפשרת קיפאונו הרגשי, רק עושה קולות חיקוי של גברים מסוג זה, בלי שיפציע במהלך הופעתו ולו רגע אותנטי אחד. ג'ורג' סיגל וג'וש ברולין הוותיקים, בשני תפקידונים לרגע, עושים עבודה מקצוענית בהרבה.