"אם הייתי ילד, גם אני הייתי מעריץ את טל מוסרי"

אבל מוסרי הוא זה שצוחק אחרון. בסקרי הפופולריות של הערוץ הוא מככב בראש רשימת המנחים האהודים, שנה אחרי שנה, וזו גם הסיבה שפרנסי הערוץ בוחרים להשאירו בתפקיד גם כשהוא נושק לגיל 40. "אני נאמן למה שאני יודע ואוהב לעשות, ומאחל לעצמי עוד שנים בתפקיד", הוא אומר. "צריך לזכור שהקהל צריך לרצות שאהיה שם וההנהלה צריכה להחתים אותי כל שנה. בסוף, התרומה שלי גדולה והיה מי שאמר לי שאני הסמל של הערוץ". 
 

ואכן, הערוץ הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלו. מוסרי הגיע אליו כבר בגיל 22, בשעה שחבריו עבדו בעבודות מזדמנות כדי לממן את הטיול הגדול לחו"ל. הוא היה שם כשהתבגר, כשהתמרד, כשהתחתן וכשהפך לאבא. "לא ידעתי לאן אני נכנס", הוא מודה. "מאוד רציתי לעסוק בטלוויזיה, ואחד החלומות שלי היה להנחות בערוץ כי זה מקום שבו אתה צריך להיות ורסטילי: להנחות שעשועונים, לשחק במערכונים, לראיין, לשיר ולרקוד וגם להופיע בקניון. אבל כששאלו אותי בראיון אם אני אוהב ילדים, עניתי שאין לי מושג". 
 

בשנים הראשונות בערוץ הוא הופיע במקביל בתיאטרון ואפילו זכה בשנת 96' בפרס התיאטרון הישראלי בקטגוריית השחקן המבטיח. מאז הוא החליט להתמקד ובחר בערוץ. "בשבילי להנחות את ששטוס בערוץ זה לא פחות מלגלם את המלט בתיאטרון הקאמרי ואני אומר את זה בלי בושה", הוא אומר. "היה רגע שהייתי צריך לבחור בין תיאטרון ובין לעלות על במות הפסטיגל ולהשקיע בילדים. הבנתי שזה מה שאני באמת אוהב. דמיינתי את העולם שלי ללא הילדים ואמרתי שעל זה אני לא רוצה לוותר. לקחתי בחירה ואני שמח עליה. אני יכול להגיד לך שגם הילדים רואים שהבחירה שלי היא מכל הלב".
 

"נכון. להיות בערוץ הילדים זה כיף וגם מחויבות מסוימת. אני זוכר שאמרו לנו שאנחנו שגרירים. זה לא ברור לשמוע את הדברים בגיל 24. אבל כשאתה מתבגר אתה מבין את זה, בטח עכשיו, כשאחגוג השנה 40".

אתה מוצא שפה משותפת עם המנחים האחרים, שגילם כמחצית מגילך?  

"אני עדיין מקפץ על הבמות וברגע שזה יראה לי לא טבעי, אעשה משהו אחר ואתלה את הנעליים. כרגע זה טבעי גם לי וגם לקהל. כשהקהל מסתכל הוא לא מבין מי הגדול ומי הקטן, ומאחורי הקלעים כולנו ביחד וכיף לנו. מצד אחד יש לי שיחות איתם כאדם בוגר על קריירה, משפחה וזוגיות, מצד שני אני שטותניק לא פחות מהם. אני שמח שהגנים מאפשרים לי עדיין להיראות צעיר, ומעבר לזה אני מרגיש שווה בין שווים".   

מוסרי מחזיק שיא נוסף - מספר ההופעות הרב ביותר בפסטיגל. השנה הוא יציין פעם תשיעית על הבמה הזו. "אולי זה אמור להיכנס לספר השיאים של גינס", הוא צוחק. "החלום שלי היה להכניס לשם שיא. אומנם הפסטיגל הוא מסע לא פשוט, אבל התמכרתי".

אתה רץ למרחקים ארוכים.

"בתעודה בכיתה ה' הייתה לי הערה מהמורה שרה שאמרה שאני לא עקבי. שבשליש הראשון אני משקיע ובהמשך השנה עוזב הכול. היא כתבה 'תשתדל להיות עקבי'. אז הנה, אני מגשים את מה שהיא אמרה לי". 

ובפעם התשיעית עדיין חשוב לך השיר שאיתו אתה עולה על הבמות?

"ברור. אני עובד על השיר שלי יותר מכולם. אני חייב שהוא יהיה הכי מרשים ומקדם אותו בכל דרך אפשרית. אני עדיין שואל אנשי מקצוע וחברים איך זה נראה ואם הם אוהבים את השיר, ולרגע לא מגיע ועושה אותו כדי לסיים וללכת הביתה. רק חנוך רוזן, הבמאי של הפסטיגל ואמיר פיי גוטמן, שכתב את השיר, יודעים עד כמה אני יכול לנג'ס להם בשעות לא שעות, ולדבר על להוסיף עוד בית או לשנות את הפזמון. אני לגמרי בתוך זה".

 "אבא יוצא למילואים בפסטיגל לחודשיים" טל מוסרי איש משפחה. צילום: ברק פכטר

"ללכת לפסטיגל זה כמו ללכת להופעה של ליידי גאגא בפארק, זה לא מחליף תיאטרון. יש בחנוכה הצגות והופעות מחול ומוזיקה, והפסטיגל הוא שואו. הוא הווגאס לילדים. כשפרצה הסערה סביב השיר לא האמנתי. במקום להתעסק בעיקר, במהות, בחינוך, בבתי הספר - מתעסקים בשיר שהוא שלוש דקות מתוך מופע בן שעתיים וחצי".

התוכן שלו בעייתי.

"הפסטיגל לא המציא את הסלפי, אלא אמר בואו נעשה פארודיה על התופעה הזו. רק שהבדיחה יצאה משליטה, וכמו כל דבר בארץ הגיעה לממדי ענק כאילו השיר הזה הולך להשחית דור שלם. ואת יודעת מה, התגובות של ההורים ושל מספר עיתונאים היו אלימות וחסרות חינוך, והדיון היה שטחי ולא מעמיק. זה בדיוק מה שקורה בחברה הישראלי. הנה, אנחנו בתקופת בחירות והכל הפך להיות רכילות, מי יחשק את מי ומי ישים רגל למי, ואיך ההוא יתפוס את השלטון וזה במקום לנהל דיון רציני על מה שאפשר לעשות פה במדינה. ברגע שהאור מופנה לדבר כזה, החינוך לא ישתפר והמורים לא יהיו טובים יותר, כי מתעסקים בטפל, בהופעת בידור, במקום להתעסק בעיקר". 

אתם מתכוונים לעסוק בבחירות הקרבות בערוץ?

"כן, במסגרת מהדורת החדשות לילדים. מצד אחד אני חושב שילדים צריכים להתרחק מחדשות, ומצד שני חשוב שהילדים יהיו מעורבים במה שקורה פה". 

למוסרי ולאשתו נעם יש שני ילדים - ליבי בן השבע ודריה בת השלוש. "לא חשבתי שהאבהות תהיה כזה תענוג", הוא אומר. "זה אחד הדברים הכי טובים שקרו לי בחיי".
 

"במשך חודשיים אני נעלם להם ומחליף את המשפחה שלי במשפחה אחרת. לכן גם אם הילדים מעירים אותי בשש בבוקר ואני גמור מעייפות והשרירים תפוסים, אני זוכר שהתחייבתי לעצמי שאתעורר איתם כי זו שעת האיכות שלנו. אנחנו מדברים, אני מרכיב אותם על האופניים לבית הספר ולגן וכיף לנו ביחד. אבל בשביל להיות אבא טוב צריך זוגיות טובה ואני נותן הרבה קרדיט לאישתי, שהיא שבאמת הסיפור. אני רק הורה מלווה".
 

נעם, יוצאת קיבוץ, היא כל מה שמוסרי לא הכיר במהלך שנות ההוללות שלו בעיר הגדולה. בשנים האלה, כך התוודה בעבר, בילה במועדונים והחליף בחורות בקצב, וזאת בניגוד לתדמית הנקייה ממנה הוא נהנה לאורך השנים, שהולידה, באדיבות טל פרידמן, את הסלוגן המלגלג "סקס, סמים וטל מוסרי". אבל נעם לא הכירה אותו או את ערוץ הילדים לפני שנפגשו, ולא הייתה חשופה לפועלו ומעלליו. "חיפשתי מישהי מעולם שונה מהעולם שאני מכיר ופגשתי אותה בדרך נס", הוא אומר. "כשהתחתנו אבא שלה אמר שאנחנו ההוכחה ששני קווים מקבילים יכולים להיפגש".
 

סיפור ההיכרות שלהם נראה כאילו לקוח מסרט רומנטי קיטשי במיוחד. מעשה שהיה כך היה: "זה היה אחרי שסיימתי אלף הופעות של הפסטיגל והלכתי לפצות את עצמי על הימים שבהם הייתי כלוא מאחורי הקלעים. הלכתי לקנות נעליים וכשפתחתי את דלת החנות ראיתי אותה עומדת על סולם. באותה שנייה ידעתי שאני מתחתן איתה". 

אוווו.....

"אני יכול לספר לך, ויש לי עדויות של חברים ששמעו אותי, שיום לפני שנפגשנו אמרתי שאני לא אתחתן ולא יהיו לי ילדים לעולם. אבל זה משהו שחזק ממך". 
 

"דריה רק בת שלוש וזה גדול עליה. בפעם האחרונה שהופעתי בפסטיגל זה היה לפני שנתיים וליבי היה בן חמש וגם אז חשבתי שזה עדיין לא לגיל שלו. אני חושב שהשנה תהיה הפעם הראשונה שהוא יבוא לראות אותי ולבקר גם מאחורי הקלעים. בבית הספר כבר מדברים איתו על אבא שלו, ויש כמה ילדים שאמרו לו שיבואו לראות את הפסטיגל וזה עשה לו חשק". 

עם כל החיוכים והילדים והקודים המחייבים, איפה אתה מתפרק? 

"אני כבר פחות מתפרק, כי אני איש מבוגר. אני כל יום רץ ארבעה קילומטרים ושוחה בים, גם על הבמה אני מוציא הרבה אנרגיה. כמו בשיר של שלומי שבן, החיים שלי טובים. אני מסתפק במועט, יש לי ילדים ומשפחה שבניתי וקריירה שאני יכול להסתכל עליה אחורה בסיפוק ובתקווה שזה יימשך ככה. פעם חששתי שהכול ייגמר ומה יקרה ביום שזה יקרה. כיום אני כבר לא פוחד". 

תמיד תוכל לחזור לתיאטרון.

"אני בהחלט מקווה לחזור לתיאטרון מתישהו וזה עדיין בוער בי. יש עוד המון דברים שלא עשיתי, למשל קולנוע או סדרת טלוויזיה". 

רק שקודם צריך לעשות כסף. בתיאטרון מרוויחים פחות.

"אני מאמין שצריך לעשות את הדברים מכל הלב, למצוא מה אתה אוהב לעשות ובמה אתה טוב בלי לחשוב מה אחרים יגידו. במלוא הצניעות אני חושב שאני עושה את זה מאוד טוב. אני מסתכל על עצמי ועל ההתגייסות שלי, ומבין שלא סתם הקהל מוחא כפיים, כי הוא יודע להעריך את זה. שמוליק הספרי, אבי הרוחני ואדם שאני מאוד מעריך, היה הבמאי שלי בלהקה הצבאית. הוא אמר לנו שאם נזיע על הבמה הקהל יעריך את זה. אני פועל לפי העצה שלו וקם כל בוקר לעבודה. אם הייתי ילד, הייתי שמח שישקיעו בי ככה. גם אני הייתי מעריץ את טל מוסרי".