בסוף החודש נציין 25 שנה לעלייה הרוסית של תחילת שנות ה-90. קרוב למיליון עולים השתקעו בישראל - כמות אדירה, שהייתה אמורה להפוך את המדינה מקצה לקצה. לשנות את דמותה באופן קריטי. אין ספק שלעלייה הזאת היו השלכות רבות ומשמעותיות, אבל לפחות בתחום התרבות - קשה לדבר עליה במונחי מהפכה. למעשה, אם תשאל את הישראלי הממוצע על השלכות העלייה בהקשר תרבותי, הוא יגיד מיד ”תיאטרון גשר", יזרוק מילה על ערוץ 9 ויקנח בארקדי דוכין. שבכלל שייך לגל העלייה של שנות ה-70.
בקיצור, אנטיקליימקס. שניתן להסביר אותו בשני אופנים: או שקליטת העולים הייתה כל כך מוצלחת, עד שהנושא הרוסי כבר לא היה אישיו; או שהעולים התבדלו מהחברה הישראלית ויצרו לעצמם גטאות תרבותיים, שאינם מוכרים למרבית הישראלים הוותיקים.
תשובה ב' שולטטתתת, אני מיד אסביר, אבל גם תשובה א' לא פראיירית. כי העלייה הזאת הייתה, ברובה, חלקה למדי מבחינה כלכלית, כך שלא נוצרו קונפליקטים מתוקשרים כמו במקרה של עליות אחרות. מה שיצר אולי את האשליה של התמזגות קלה ומהירה. אבל המציאות הייתה שונה מאוד. העולים מרוסיה מיהרו לגבש לעצמם מסגרות תרבותיות ייחודיות שהתבדלו מהישראליות. באמצע העשור הראשון של שנות האלפיים נספרו בישראל מעל למאה(!) עיתונים, כתבי עת, חינמונים, מגזיני ספרות וכו' בשפה הרוסית. זה לא מפליא, לאור סקרים שונים שנערכו במשך השנים ומצביעים על נטייה להיבדלות תרבותית.
סקר משנת 2006 קבע כי כ-70% מבין העולים מרוסיה מעדיפים את אמצעי התקשורת בשפה הרוסית. בשנת 2002 נשאלו עולים אם חשוב להם שילדיהם ונכדיהם יכירו את השפה והתרבות הרוסית. 3.95% מהנשאלים ענו ”כן". במילים אחרות, ההפך המוחלט מכור היתוך.
70% מעדיפים את אמצעי התקשורת שלהם בשפה הרוסית. צילום: אנה קפלן, פלאש 90
אלה לא רק עיתונים וכלי תקשורת. בקרב עולים מרוסיה (וקצת מצחיק לקרוא להם כך, אחרי חצי יובל) יש עדיין אגודות סופרים ומשוררים, מועדוני זמר, קבוצות חובבים של תיאטרון בשפה הרוסית, חבורות העוסקות במשחקי פנטזיה ורשתות של חנויות ספרים ברוסית, שבהן נמכרים גם דיסקים, DVD וכו'.
הכל ברוסית.
אפשר להניח שמגמת ההיבדלות הזאת הולכת וקטנה עם הזמן. בכל זאת, חלף דור. ועדיין, ברור שיש כאן קבוצה אתנית שאידיאולוגית מבקשת לא להיטמע עד הסוף בתוך התרבות הישראלית ולשמר את ערכי התרבות שלה.
אלה לא רק עיתונים וכלי תקשורת. בקרב עולים מרוסיה (וקצת מצחיק לקרוא להם כך, אחרי חצי יובל) יש עדיין אגודות סופרים ומשוררים, מועדוני זמר, קבוצות חובבים של תיאטרון בשפה הרוסית, חבורות העוסקות במשחקי פנטזיה ורשתות של חנויות ספרים ברוסית, שבהן נמכרים גם דיסקים, DVD וכו'.
הכל ברוסית.
אפשר להניח שמגמת ההיבדלות הזאת הולכת וקטנה עם הזמן. בכל זאת, חלף דור. ועדיין, ברור שיש כאן קבוצה אתנית שאידיאולוגית מבקשת לא להיטמע עד הסוף בתוך התרבות הישראלית ולשמר את ערכי התרבות שלה.
איפה בכל זאת אנחנו פוגשים את עקבות העלייה הרוסית בתרבות הישראלית המיינסטרימית? תיאטרון גשר כבר אמרנו. הוא עדיין שומר על אוריינטציה רוסית, והמנהל האמנותי שלו הוא עדיין יבגני אריה. אבל ימי הזוהר שלו משנות ה-90, שלוו בהתפעלות ילידית ממנת הקולטורה הרוסית החדשה, כבר חלפו מזמן. גשר מצוי בגירעונות לא פשוטים וגם מחפש את דרכו האמנותית, ששוב - כבר לא יכולה להיות מבוססת על טהרת הרוסיות. התיאטרון גם לא מייצר יותר כוכבים, כמו יבגניה דודינה וסשה דמידוב.
במוזיקה דווקא נעשו ניסיונות לשילוב. מקסים ליאונידוב, שהיה כוכב מוזיקלי עוד ברוסיה ועלה לארץ ב-1990, הוציא אלבום בכורה ב-1992 בהפקתו המוזיקלית של רמי פורטיס. כל הטקסטים היו בעברית, כולל הלהיט היחסי ”בבוקר לא רוצה" שכתב אהוד מנור. ב-1994 הוא הוציא אלבום שני, הפעם כולו ברוסית, מסקנה מכישלון אלבום הבכורה, ושנתיים אחר כך חזר לרוסיה.
תיאטרון גשר כבר לא מייצר כוכבים כמוהו. דמידוב. צילום: יח"צ
נכון להיום, הנציגים הבולטים ביותר של העלייה במוזיקה הם חברי להקת לוס כפרוס, שבה חברים רוסים וישראלים, שמבצעים שירים ברוסית, עברית ואנגלית. אבל אלה טיפות בים. גל המטאליסטים והפאנקיסטים הרוסים, שפעלו בתחילת שנות האלפיים, גם הוא דעך. חברת NMC הקימה לפני כעשור מחלקה רוסית, שנמוגה עוד לפני שעשתה משהו משמעותי.
בקולנוע היה ”חמש שעות מפריז" (2009) בבימויו של לאון פרודובסקי כנציג כמעט בודד של עיסוק ברוסיות. בטלוויזיה הייתה ”טרויקה" (2010), מיני-סדרה על חברים רוסים, ולבטח היו עוד, אבל מעט. באופן תמוה כמעט. יכול להיות שרק ילדי העולים מרוסיה יספרו את הסיפור של הוריהם. אבל בינתיים, יש כאן מיליון אנשים שפשוט חמקו מהרדאר התרבותי.