הדלקתי טלוויזיה השבוע לשיטוט מקרי, ועל המסך הופיע פאנל של "מומחים" שדנו, איך לא, במערכת הבחירות שיצאה לדרך. הייתי על הערוץ - בלי להזכיר שמות - פחות מדקה, אבל מילים כמו ביבי, כחלון, ציפי, קואליציות ושאר ענייני בחירות התעופפו שם מכל עבר, גדשו את האוויר במהירות מסחררת, והרגשתי איך כל התשפוכת הזאת מתיישבת לי ישר על החזה והגרון וחונקת את תנועת החמצן הנקי אל הריאות.
דילגתי באצבע מבוהלת לערוץ אחר, ושם, למרבה אי ההפתעה, התכנס פאנל של מומחים אחרים, שדנו, איך לא, במערכת הבחירות. המילים ביבי, בוז'י, דרעי וציפי התעופפו שוב מכל עבר, גדשו את האוויר וחסמו את זרימת החמצן הנקי אל ריאותי.
זה הספיק כמובן וכיביתי את הטלוויזיה, ולפתע פתאום כאילו חנוכייה גדולה נדלקה ואור יקרות שטף את חדר המגורים. החמצן עבר טיהור, הפך ידידותי יותר, שקט ושליו, ובו ברגע ידעתי. בלי לחשוב נפלה ההחלטה שזה המצב שבו תישאר הטלוויזיה שלי עד אחרי טקס השבעת הממשלה החדשה. הבוז'ים והביבים יריבו עד השמיים במשך חודשים, יטנפו אחד את השני, יבטיחו הבטחות שלעולם לא יקיימו, יעשו את כל המעשים המגונים שפוליטיקאים עושים,אבל אני לא אשמע על כך, לא אדע על כך.
שידורי ספורט, קצת סדרות, קצת סיפורי זברות וג'ירפים בנשיונל ג'יאוגרפיק, וזהו. לבית שלי לא תיכנס הקואליציה. לא ביבי, לא מיבי, לא בוז'י, לא מוז'י. בבחירות האלו אני הולך להיות אידיוט פוליטי מאושר. ואני ממליץ לכם לנהוג כמוני. שיטרפו הדני דנונים והמירי רגבות אחד את השני חיים. אני ואני ממליץ גם לכם, צופים יקרים - לא נצפה בהם. לא נתווכח, לא נריב, נניח לסערה לעבור גבוה מעל הראש, נחיה בניחותא. מגיע לנו.
זה הזמן לחדש את המינוי בספרייה, לנגב את האבק מעל דיסקים ישנים שלא האזנו להם שנים, לשבת עם הטף ולהכין איתו שיעורים. כשמזג האוויר יאפשר זאת, לצאת לעת ערב לטיול ברחובות העיר. לגנוב יום מהעבודה ולנסוע לטייל בין מרבדי רקפות. לנשום ולמלא את הריאות בריח הטבע. לחשוב שאין דני דנון ומירי רגב בעולם. להניח לטלוויזיה להעלות אבק. בחירות יכולות להיות תקופה ממש נהדרת.