כאבי התבגרות: הניצחון הקולנועי של אירופה את אמריקה

דווקא מייק' לי, יוצר שעיקר פרסומו העולמי בא לו בשל העמדות החברתיות שמוטמעות בסרטיו, לא שכח, ממש כמו גיבורו טרנר, שהעיקר הוא האור והתמונה, על סך כל ערפיליה וצלליה. ההישג הקולנועי הגדול של לי, ובמיוחד של דיק פופ, הצלם הקבוע שלו, נובע אם כך מההקרבה המודעת של רובד הסיפור ב"מר טרנר" לטובת הרובד החזותי. וכל זה בלי תלת־ממד, בלי חייזרים וללא הפחדות אפוקליפטיות.
 

מובן מאליו כי בשנה רגילה, "מר טרנר" היה מוכתר תכף ומיד לסרט הגדול של העונה. אלא שהשנה הופצה בארץ גם עבודתו של קלוד לנצמן, "אחרון הלא צדיקים", ועם כל הכבוד לאמצעי ההבעה האמנותי המכונה קולנוע, יש כמה דברים חשובים אפילו ממנו. העמדה המוסרית, הדיון ההיסטורי, ההקשר האנושי והידיעה הברורה שגם לסרטים, כמו לספרים, כמו למערכות המשפט, יש גבולות, ואלה מגמדים את עצם החוויה של הצפייה בסרט, לעומת המציאות ("המציאותית", לא זו של הריאליטי הלא מציאותי).
 

היצירה הגדולה של 2014, "אחרון הלא צדיקים", הוא לא סרט עלילתי, לא סרט חדש, וגם לא משהו שנעשה לשם הקרנה פומבית. סתם טיוטה שהתנמנמה במחסנים במשך שלושה עשורים, עד שהבשיל זמנה הפילמאי. לנצמן צילם את חומר הגלם של סרט זה עוד ב–1975, והתכוון לשבץ אותו בעבודתו המונומנטלית "שואה". אלא שהדברים לא הסתייעו אז, ונאלצו להמתין עוד כמה עשרות שנים. ואולי זה לטובה, לפחות ככל שהדברים נוגעים במדינת 

היהודים, שבה מתבשלת התודעה באיטיות.
 

"אחרון הלא צדיקים" הוא בסך הכל מפגש בין שני אנשים - לנצמן והרב בנימין מורמלשטיין. לנצמן, חכם לאחר מעשה, מדובב את מורמלשטיין, שבמהלך שנות השואה נשא ונתן עם הנאצים, ולאחריה הואשם לא אחת בשיתוף פעולה עם השטן. מורמלשטיין, שטרם פרוץ מלחמת העולם השנייה שימש כרב של העיר וינה, נקלע שלא מרצונו לעמדה של מנהיג היודנראט בגטו טרזיינשטט בצ'כיה, ושם נדרש, על פי הגדרת תפקידו המפלצתי, לחבור למשמידים ולערוך עבורם את רשימות המגורשים לאושוויץ.

"אחרון הלא-צדיקים הוא בסך הכל מפגש בין שני אנשים", צילום: יח"צ

בניגוד לשני קודמיו בתפקיד מבעית זה, שרדו מורמלשטיין ובני משפחתו את האקציות (וגם על כך, על העובדה שהוא לא נרצח, הופנו כלפיו טענות חמורות), אך עם סיום המלחמה נאלם קולו, ואיש לא רצה עוד לשמוע את עדותו. במיוחד בלט הדבר במהלך משפט אייכמן בירושלים, כשמורמלשטיין הציע את שירותיו כעד ראייה, שנשא ונתן עם אדריכל תהליך ההשמדה היהודית, ואילו המנגנון המשפטי הישראלי/ציוני נבעת מעצם העובדה שאדם מסוגו, האוצר סודות לא נעימים, יעלה ויעיד במהלך משפט ראווה זה.
 

לפני כשבוע ראתה אור בתרגום לעברית (בהוצאת בבל), ובאיחור של  40 וכמה שנים, חליפת המכתבים הנודעת בין ההוגים חנה ארנדט לגרשום שלום, ששיאה היה במריבה בין השניים סביב ספרה על אודות משפט אייכמן, וקביעתה שמדובר בהתגלמות הבנאליה של הרשע. עם כל השוני בין זווית הראייה שלה, לבין זו של לנצמן, כפי שהיא באה לידי ביטוי ב"אחרון הלא צדיקים", מובן שסרט זה הוא כאילו חלק אינטגרלי מאותה חליפת מכתבים, שטלטלה בשעתה את העולם היהודי. ההיגיון הקר גורס אם כך, שלנצמן נהג כששמר במקרר את העדות של מורמלשטיין, משום שכיום קל יותר לגשת אל חומר נפץ זה בגישה שקולה יותר, שמניחה הצדה את הרגש לטובת הדיון המוסרי.
 

היו זמנים באמריקה
 

סקירה זו מתרכזת רק בסרטים שהופצו בארץ במרוצת 2014, ומובן שהצל שמטיל סרטו של לנצמן על כל סרט אחר שהגיע לכאן השנה, כמו מייתר את רשימת המלאי הזאת. בוודאי אם מביאים בחשבון שמרבית הסרטים שהתנחלו בשנה החולפת בבתי הקולנוע בישראל, היו מתוצרת אמריקה, ושם הרי מכבדים את ההפך מלנצמן - מוצרי צריכה צדקניים כמו "12 שנים של עבדות", שזכה במרץ האחרון באוסקר, או כמה ממתחריו הבולטים בתחרות הזאת (הזיבוריות "הזאב מוול סטריט" ו"חלום אמריקאי"). נכון הוא שהיו גם כמה הפקות אמריקאיות סבירות שהגיעו למועמדות לאוסקר ("נברסקה" כבר אזכרנו?), אך בעיקר בלטה בתחרות הממוסחרת היטב, מחיקת סרטם המבריק של האחים כהן, "בתוך לואין דיוויס", שכאילו כלל לא נעשה. 
 

דמדומי חודש דצמבר אינם המועד הקולע ביותר להתחשבן רטרואקטיבית עם תחרות האוסקר מחודש מרץ. מה גם שמאז אותו פסלון מוזהב/מפוהק שהוענק ל"12 שנים של עבדות", הופק בארצות הברית לפחות סרט אחד מצוין - "פוקס קצ'ר" של בנט מילר, המיטיב להטמיע את הלקחים התנ"כיים (פרשת קין והבל, מרד אבשלום וכיו"ב) בתוך אופרת סבון עדכנית. קשה להיזכר בעוד סרטים אמריקאיים בולטים ממש שהגיעו לארץ במהלך  2014, אף ש"מלון גרנד 

בודפשט" המתחכם היה חביב למדי, ואף שהקומדיות האינפנטיליות "שכנים" ו"רחוב ג'אמפ 22" היו מהטובות בסוגן. גם "כוכב הקופים: השחר" הוציא את המיטב מהאפשרויות הדרמטיות שמוכתבות על ידי הז'אנר שלו.
 

ההתחשבנות הזאת עם אמריקה אינה מקרית, משום שלפחות מאה אחוז מהעוסקים שם בביקורת קולנוע, סבורים כי השנה ראה אור הגדול בסרטי היובל האחרון. זהו "התבגרות" המקושקש של ריצ'רד לינקלייטר, שרק ביום שישי האחרון הצליח לסחוט מאיי. או. סקוט הבכיר מ"ניו יורק טיימס" את ההתבטאות 

הבאה: "ב–15 שנות עבודתי כמבקר סרטים מקצועי, אינני יכול להיזכר בסרט שהשפיע עלי באופן ש'התבגרות' עשה זאת. אין זו רק העובדה שהסרט ריגש אותי, אלא העניין הוא שכל תפיסת הביקורת שלי קרסה כשצפיתי בחיבור בין האמנות לחיים".
 

האופן ההיסטרי שבו התקבל "התבגרות" בארצות הברית הוא בבחינת חידה. סרט זה, שהפקתו התפרשה על פני תריסר שנים, אינו אלא גימיק ארכני, המצטרף לניג'וסים הקודמים ("לפני הזריחה", "לפני השקיעה", "לפני חצות") של אותו לינקלייטר, החתום על התעלול הזה. מצד שני, הצלחתו הגורפת כל כך חוזרת ומקבעת את הידיעה שאמריקה, למרות הכל, היא עדיין חברה של נערים ונערות מתבגרים, שחלב הקולג' נוזל משפתותיהם. שהרי מי שסבור כי "התפסן בשדה השיפון" של סאלינג'ר הוא ספר ענקים, הינו בוודאי מועמד טבעי לצהול לנוכח התואם הקולנועי שלו, "התבגרות".
 

בתוך כך, השכילה היבשת הישנה והזקנה, אירופה, לספק השנה כמה עבודות ראויות. מרומניה הגיעו הסרטים "בן יחיד" ו"כשהערב יורד על בוקרשט", השונים זה מזה בכל הקשור לאופני העשייה הצורנית שלהם. ספוג זעם חברתי, מתבסס על מצלמה תזזיתית, ומוקיע את החברה הפוסט–קומוניסטית. האחר מבוסס על מצלמה סטטית, ומתמקד אך ורק במשמעות היצירה, מבלי להביא שקיימת גם חברה של בני אדם ממש מחוץ לפריים הקולנועי.
 

מהונגריה הסמוכה הגיע הסרט המחוספס "המחברת הגדולה", שיאנוש סאס ביים על פי ספרה הנודע של אגוטה כריסטוף. זוהי גרסה מודרנית לסיפור הנזל וגרטל, המעתיקה את האגדה הרצחנית אל ימי מלחמת העולם השנייה, ובתוך כך ניתן קרדיט רב יותר למכשפה, על פני שני האחים, שאותם היא זוממת לזלול בבית השוקולדה שלה.
 

האחים דארדן מבלגיה הציגו את האופוס האחרון שלהם, "יומיים ולילה", שגם הוא, כמו קודמיו עוסק בקריסת התרבות ההגונה אל מול ערכי הקפיטליזם החזירי. ניצול העובד, עלבון המהגר וריסוק הערבות ההדדית בין בני אדם - נושאים קבועים בסרטי הדארדנים - שבים ועולים גם ב"יומיים ולילה". נכון שסרט זה חלש יותר מפסגות היצירה שלהם ("רוזטה", "השבועה" או "הבן"), אבל גם סרט בינוני של האחים ההומניסטים עדיף תמיד על שטויות חלולות, כמו "נעלמת" של דיוויד פינצ'ר או "מפת הכוכבים" של דיוויד קרוננברג, יקירי הוליווד.

  סרט מצוין, פוקס ק'צר. צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג

נס פילמאי
 
קפוא, קודר, ארוך עד להחריד, ונוסף לכל גם דובר טורקית. כך הוא "שנת חורף", הסרט שהוכתר השנה כזוכה בפסטיבל קאן. אף על פי שנורי בילה ג'יילאן כבר עשה בעבר סרטים גדולים יותר, כמו "היו זמנים באנטוליה" או "עננים של חודש מאי", הרי ש"שנת חורף" ראוי לשבחים שהורעפו עליו, ולו בזכות ההת־

עקשות שלו לבצע קידוח עומק אל לב הממד הצדקני שממנו מורכבות מפלגות, השקפות עולם, דתות וסתם אקטים פילנתרופיים, שנועדו לכבס את המצפון האישי. 
 

בתוך מסגרת דרמטית (ויש רבים שיאמרו אנטי–דרמטית), המזכירה את מחזותיו של אנטון צ'כוב, מושיב ג'יילאן כמה אנשים לשם ביצוע משימה אחת בלבד- לטחון את השכל אחד לאחר. בהקשרים של קולנוע מסחרי, כזה המוקרן בבתי הקולנוע, לא זכורה התנפלות טוטאלית וארוכה כזו של מילים על האוזן. על 

פניו, מדובר בנוסחה של שעמום מופלג. בפועל, בשל ההיצמדות האדוקה של ג'יילאן למשימת הדיבור על קצה גבול היכולת, מתחולל הנס הפילמאי שמניב מתוך הכמות העצומה של הדיבורים את האיכות הגבוהה של הרעיונות.