מבחינת אוצרת האמנות נוריתטל־טנא, זה היה רגע מפעים של גילוי מרגש, שלכמותו מייחלים העוסקים בתחומה. כשהיא הגיעה לראשונה עם אורי, בעלה, אל מעונה של סבתו, בהירה טל, בקיבוץ מעגן מיכאל, היא החסירה פעימה. תריסר ציורים ורישומים שהיו תלויים על הקיר לכדו באחת את מבטה. "מיד הבחנתי שם ביד אמן איכותית ותהיתי מי הצייר", נזכרת טל־טנא.

מהר מאוד התחוור לה שגילתה אוצר אבוד. הצייר, מסתבר, היה דוד מערבי, אביה של טל בת ה־ 90 כיום, בוגר מחזורו של נחום גוטמן בבצלאל (לפני 100
 שנה!), ומי שהיה מורה לציור ולזמרה בתל אביב של פעם. בחמישי האחרון נערכה במוזיאון נחום גוטמן בנווה צדק פתיחת תערוכה ראשונה של ציוריו.

“לקח לי קצת זמן להתקרב אל בהירה", נזכרת טל־טנא. "באחת השבתות היא הורידה פתאום מהבוידעם ערימה של ניירות מאובקים וכשאמרה לי 'קחי, תעשי עם זה מה שאת רוצה!' פשוט רעדתי. הבנתי שמדובר במשהו בעל ערך היסטורי".

“דוד מערבי (מרובנה) חמק מקרני המכמונות ההיסטוריות של חקר האמנות הארצישראלית", סבור מומחה האמנות ד"ר גדעון עפרת. "איה תמונותיו של מרובנה, הוא מערבי ז"ל, הוא דון פדרו?" תהה גוטמן לגבי חברו משכבר הימים, בספר "בין חולות וכחול שמים".


תל אביב של פעם

מי היה הצייר דוד מערבי, שיותר מכל ציוריו מוכר השיר "גינה לי", שכתב עם לוין קיפניס ומושר עד היום בגני הילדים? הוא נולד באוקראינה ב־1896 , על סף המאה ה־ 20 , ביקטרינוסלב, היא דנייפרופטרובסק של היום, כבנו של מורה לעברית. בנעוריו עלה בגפו לארץ ישראל ולמד ציור ופיסול בבצלאל. בתקופת מלחמת העולם הראשונה שימש שומר בתל אביב, שנעזבה מתושביה, וממנה עבר לנדוד במושבות ברחבי הארץ, כפועל חקלאי וכשומר.


ב־ 1920 התיישב מערבי בתל אביב, ובעודו מלמד ציור בבתי ספר בעיר צץ הצד המוזיקלי שבו. הוא למד נגינה בקונצרטינה ובפסנתר, השתלם בהלחנה אצל יואל אנגל וניצח על מקהלות. מהשירים שהלחין השתמרו בעיקר "שירה הנוער" (שיר עתידנו), מהמנוני המדינה שבדרך, "גינה לי" ו"קשתנו על כתפנו", מפירות שיתוף הפעולה הפורה שלו עם קיפניס.
 
"רובן המכריע של מנגינותיו של מערבי הולחנו בסגנון מערבי מובהק", קובע המוזיקולוג פרופ' שי בורשטיין. “בעבודותיו אין כל זכר לסגנון 'בצלאלי' טיפוסי", מוסיף ד"ר עפרת. לדבריו, שלא כרוב בוגרי המוסד הירושלמי דאז, לבו לא נהה אחר קסם המזרח. ירושלים נפקדת כליל מיצירותיו וכמוה גם אתרים אחרים שבקדושה. הוא הנציח בעיקר את היומיום הפרוזאי של תל אביב.
 
אני מסייר בתערוכה עם האוצרת טל־טנא. הציורים, שצוירו משני צדי דפים, נטולי חתימה. אולי זה בגלל צניעותו. עבודותיו ריאליסטיות. מערבי תיעד את מה שראה והתרחק מסוריאליזם ומפנטזיות. בין נושאי ציוריו: שחקני שחמט, מתרחצים בחוף ימה של תל אביב, יושבי בית קפה וסוחרים ביפו, נופי תל אביב הקטנה, שבתיה עטורי גגות רעפים, ועוד.
 
המינימליזם שולט ביצירותיו. "דוד מערבי היה אמן צנוע מאוד, נטול יומרות ובעל אגו מתון", מתרשם ד"ר עפרת ומצביע על כך שצבע השמן לא היה הצד החזק שלו. טל־טנא מפנה את תשומת הלב לציורי הדיוקן של מערבי, "בהם הצליח לתפוס את הנשמה של המצוירים".
 
זיכרונה של בתו הקיבוצניקית מרשים, אבל "בגילי המופלג אני בקושי זוכרת אותו מצייר". בין זיכרונותיה המעומעמים דולה בהירה טל, שגם זוכרת את מרדכי זעירא בא לנגן בפסנתר בביתם, רגע אחד, "כשאבא יצק ברחוב פסלים מגבס וכשהילדים באו לראות, היו ששון ושמחה". לדבריה, אביה דאג לחינוך מוזיקלי לבנותיו. רינה המנוחה, אחותה הבכורה, הייתה פסנתרנית. ואילו לגביה, מעיד הפסנתר בדירתה על הקשר שלה אל הקלידים.
 
הלב הכריע

חוקר הזמר העברי אליהו הכהן, שהנחה ערב משירי מערבי במכללת לוינסקי, סבור שתרומתו העיקרית הייתה בהוראה, כשבין תלמידיו הייתה אסתר גמליאלית, זמרת "טנדר נוסע". תלמיד אחר שלו, עדי אמוראי, בעבר ח"כ מהמערך וסגן שר האוצר, נשא בפתיחה דברים נרגשים לזכרו.
 
“מערבי היה גבר גבה קומה, יפהפה, עטור רעמת תלתלים משגעת", העיד אמוראי. "הוא זכור לי כאדם אדיב, בעל גישה מיוחדת לתלמידיו. כשהבחין שאין לי שמיעה, אבל יש לי קול נעים, נתן לי לברך על הנרות לפני כל בית הספר".

תלמידיו אהבו מאוד את מורם חולה הלב, שבשנתו האחרונה נעדר תכופות מבית הספר. כך כתבה לו התלמידה מרים ליפסקי בשם כל תלמידי כיתה ה' 2 בבית הספר "בלפור": "מה טובים ונעימים היו שיעוריך. הלבבות היו עליזים והפה מלא צחוק ורינה. הנה אתה מנגן בקונצרטינה והצלילים נשמעים בעדינות והצחוק על שפתיך – פה אתה זורק הלצה וכל הכיתהצוחקת ושמחה. ועתה – הכל נפסק...".

“שלום ילדי היקרים!", השיב מערבי במכתב, שבו כתב מבית החולים: "הנני מלא געגועים עזים אליכם ואף אל כל ילדי בית הספר והמורים. ומדי פעם בהחליפי כוח, מעפיל אני תכופות אל הגג ומשם מסתכל אנוכי על בניין בית הספר, שהוא כה מוכר ויקר לי, שומע את קול שירתכם ונפשי יוצאת אליכם".

בהירה טל לא הייתה עדה מקרוב לשקיעתו של אביה, בהיותה אז ממייסדי קיבוץ מעגן מיכאל. באביב 1945 נודע לה על פטירתו בגיל 49 בלבד, כשמחלת הלב שלו הכריעה אותו סופית.