עדת אמת

אם יעירו את סיגל בן יאיר מתוך חלום וישאלו אותה: "מה את עושה בחיים?" היא כנראה תפלוט: "מזכירה". אבל האמת היא אחרת, כי בן יאיר היא בעיקר משוררת, כזו שקנתה את עולמה בשיריה הכנים על הדיסוננס שבין העולם החומרי ובין עולם הרוח והדמיון. שיריה, שראו אור בכתבי עת רבים בשנים האחרונות ובשני ספריה, נגעו בדור מעמד הביניים הנמחץ, הכו גלים והתקבלו בחיבוק בקרב רבים.
 

לאחר שהוציאה את ספר הביכורים שלה "לא מעודן" ב־ 2011 בהוצאת הליקון, שעליו זכתה בפרס טבע לשירה (2011) ובפרס רמת גן לספרות (2012), הוציאה בן יאיר לאחרונה את הספר "אין עדות" בהוצאת הקיבוץ המאוחד. כמו בעבר, גם בספר הזה בן יאיר עדיין נכתשת תחת עול הפרנסה והקיום ומביאה לעולם שירה חברתית נוקבת.
 

"אני מניחה שיש שירים שהייתי מחליפה. נורא מוזר לקרוא את הספר הראשון אחרי שלוש שנים, לפעמים אפילו יש תחושה של זרות. כאילו אני בכלל לא מכירה אותם או אפילו לא מכירה את מי שכתבה אותם, ויש לי תחושה נצחית שמלווה אותי שזה אף פעם לא מספיק, מבחינת הליטוש, כאילו זהו קול ההלקאה העצמית שמלווה את האדם מאז היותו תלמיד בבית הספר. אני מניחה שיש שירים שהייתי משמיטה כי היום הם נראים לי לא מספיק טובים.

"יש שירים אחרים שבגלל ענייני עריכה לא נכנסו לשני הספרים, ועל כך אני מצרה מכיוון שבעיני הם טובים יותר משירים שכן נכללו. אני מנחמת את עצמי בכך שהשירים האלה, הבנים החורגים של הספרים שלי, אולי בסופו של דבר יתאגדו בספר הבא. דרך אגב, החבר שלי, המשורר אלפרד כהן, הוציא יחד עם ספר השירה הרשמי שלו חוברת שנקרא 'בוטלג', ולשם הכניס את כל השירים שלא נכללו בספר בגלל ענייני עריכה. איזה פתרון מקורי ויצירתי. איך אני לא חשבתי על זה לעזאזל".
 

כדוגמה לשיר שנפל מטעמי עריכה נותנת בן יאיר את השיר פרי עטה "אני רק": "אֲנִי רַק רוֹצָה לַגַעַת לְךָ בַּשְׂפָתַיִם./ אֲנִי לֹא רוֹצָה לִשְׁמעַֹ דִּווּחִים עַל הַמַּצָּב אוֹ עַל הַמַּצָּב שֶׁל הַמַצָּב, עַל הַ־מַ־צָב!/ כִּי אֲנִי. רוֹצָה. לַגַעַת לְךָ בַּשְׂפָתַיִם./ לֹא סִפּוּרֵי גְּ בוּרָה מלְבָנוֹן, לֹא עַל חמאס, לֹא עַל הִתְיַקְּרוּת/ גְּבִינוֹת, נִמְאַס, הַלֶּחֶם הָאָחִיד./ אֲנִי רוֹצָה רַק/ לגַעַת לְךָ בַּשְׂפָתַיִם. לֹא לְדָבֵּר אִתְּךָ יוֹם יוֹם, גַּם זֶה נִכְנַס בַּסוֹף/ לְתַחְשִיבִים עַל כֶּסֶף, עַל אֵינְכֶּסֶף עַד אֵינְסוֹף כֶּסֶף. עַל הַבַּנְק עַל מָה קוֹרֶה בְּבַּנְק/ אַל תִּשְׁלַח לִי אֶס אֶם אֶס שֶׁל בַּנְק./ אֲנִי לֹא רוֹצֶה לַחֲשׁבֹ עַכשְָׁו עַל מַחלֲוֹת, עַל כּאְבֵיֵ רעָָב. רעָָב. רָעָב./ לֹא./ לֹא עַל קּוּפּוֹת הַגֶּמֶל הַשְדוּדוֹת, לֹא עַל רְפוּאָה פְּרָטִית, זִקְפַּת הַהוֹן וּבְעָלָיו, לֹא/ בְּבַקָּשָׁה, אַל תְּדַבֵּר אִיתִי עַל הַמַּצָּב, רצ"ב הַהוֹדָעָה עִם עתֶֹק לְמִנְהָל מִחְלַק תִּפְעוּל/ שְׂפָתֶיךָ – הַרֵי אֶת הַשָּׂפָה אֲנִי רוֹצָה, אֶת הַמִּלִּים הֲלֹא נֶאֱמָרוֹת אֲנִי רוֹצָה/ לְךָ לַגַעַת, בַּשְׂפָתַיִם".
 

בן יאיר, ילידת 1970 , חיה בחיפה עם שתי בנותיה ועובדת לפרנסתה כמזכירה וגרפיקאית. עם זאת, היא מודה ש"חצי מחיי הם בתל אביב כך שהיא ביתי השני". היא פרצה בעולם השירה, כאמור, בזכות שיריה שזעקו את זעקתו של מעמד הביניים. "השיר שפרסם אותי היה 'מזכירה', שפותח את הספר הראשון שלי", היא מספרת. "השיר תיאר מצב מסוים, ובאותן שנים גם הייתי במצב כלכלי בעייתי, אבל הדברים השתנו, ומצבי השתפר מאוד מכל הבחינות. לצערי, נתקלתי לא פעם בתגובות קנטרניות ברשת, כמו למשל כשראו שנסעתי לחו"ל. היה מה לומר, מה להגיב, טוקבקים מרושעים. הבת הגדולה שלי נורא נעלבה, היא אמרה: 'הם לא יודעים כמה קשה ובכמה משרות את עובדת כל השנים שהצלחת סוף־סוף לנסוע לחו"ל לחמישה ימים ועוד מתנה מסבתא לגיל 40 '. לומדים עם זמן לפתח עור פיל לתגובות כאלה, אבל ללא ספק זה כואב ומעליב.
 

"הייתה אולי נטייה לחשוב שאני אמורה לשמר מצב, כלומר לא להתקדם, לדשדש באיזו ביצה עכורה של עוני. מכיוון שאני אדם שורד ומעבר לכך שאפתני מאוד, עבדתי קשה כדי לסגור את חובות הגירושים שלי, להתקדם בעבודה, לקבל תנאים, קביעות, להגיע למצב יותר מאוזן. כלומר תמיד יהיה קשה, זה לא שהתעשרתי, עדיין אני מגדלת לבד שתי בנות ללא מזונות, אבל דברים השתנו.
 

"אין לזה קשר למען האמת לפרסום כי אני לא עובדת בתור משוררת, ולמען האמת אני לא מכירה אף משורר שמתפרנס משירתו. כל המשוררים שאני מכירה עובדים קשה מאוד למחייתם".
 

על הפער בין העולם החומרי ובין העולם הרוחני שהיא מתארת בשיריה טוענת בן יאיר ש"ככל שיש יותר מוצרים חומריים שהם 'שלי', המילה מאבדת מערכה ולכן אני מנסה בעיקר לעשות לשלי את הקניין הרוחני, את הספרים שאני קוראת, הסרטים, הסדרות, המוזיקה והאמנות. אני הופכת אותם לעולמי, זה מה שאבא שלי לימד אותי לעשות, בדיוק כמו האב בסיפור פשוט של עגנון. מצאתי את הציטוט: 'יודע אני בתי שאיני מנחיל לך עושר ונכסים, אבל אני מלמדך לקרות בספרים. בזמן שעולמו של אדם חשוך בעדו, קורא בספר ורואה עולם אחר'".
 

"לצרכנות הכפייתית באופן כללי מאוד קשה לשים גבול, זה כבר טבוע מגיל צעיר. הייתה לי חברה בת עשירים שהייתי יושבת אצלה בתור ילדה ורואה את כל הברביות ובגדי הברביות שהיו לה, ולבי היה יוצא. כמבוגר זה יכול להיכשל בקנייה חסרת גבולות כמו בגדים, אוכל, טואלטיקה, תכשיטים ועוד. אין לזה סוף. אתה כל הזמן רוצה ורוצה, כמו בשיר ההוא של הנטאשות. בעניין הזה אני אנושית להחריד ונלעגת. אני מנסה לשלוט בזה, לפעמים בחוסר הצלחה".
 

"אני אוהבת את עבודת המזכירות. כיום אני מרכזת את החוג לתולדות האמנות באוניברסיטת חיפה, אני עובדת עם הרבה אנשים וזו עבודה מאתגרת ומעניינת.
 

"לא הייתי מחליפה את המגע היומיומי הזה עם הקהל, עם סטודנטים, מרצים וכל מה שקשור בכך. אני גם באה מבית שבו מוסר העבודה נתפס כערך עליון, כך שבשבילי עבודה קבועה זה הדבר שהכי מסדר לי את הראש ואת החיים. אני מאוד מאמינה בהתמקצעות, ולכן אני לא חושבת שאני מספיק מנוסה בעריכה כדי לקחת ספר ולערוך אותו לפני שלמדתי לעשות את זה. נראה לי שזו תהיה פעולה יומרנית מצדי. היו לי כל מיני עבודות עריכה קטנות, אבל כשצריך לשלם שכר דירה ולקנות אוכל כדי לשלם חשבונות ובתי ספר וכל השאר, אני לא יכולה לסמוך על עבודות מזדמנות. אין לי את הפריווילגיה הזו.
 

"אני לא מאמינה בסדנאות כתיבה, במתכונת שבה הן מתבצעות כיום, זה נראה לי משהו שהוא כמו שפעם היו סדנאות אישיות, שהיו דרך טרנדית ופופולרית להרוויח כסף מבעיות של אחרים בצורה לא מקצועית. היום סדנאות כתיבה כל כך נפוצות שכל אחד יכול לפתוח, ויבואו אליו, בלי ניסיון, בלי עבר מוכח בכתיבה ועריכה. נראה לי פשוט לא אתי".
 

את המנוע היצירתי שלה מגדירה בן יאיר כ"שילוב בין אהבה גדולה ובין אפרוריות חיי היומיום". לדבריה, "אני תמיד חושבת שאני 'סובלת' ממה שקראתי לו 'סינדרום מדאם בובארי', החיים הקטנים, האפילו משעממים, ובתוך זה ישנו החלום הרומנטי על כך שמגיעה לי אהבה גדולה, כמו מה שקראנו עליו. 

"שיר נולד מצליל בדרך כלל. לצורך העניין, אם הייתי צריכה לבחור דבר אחד, הייתי בוחרת במוזיקה - משם זה מתחיל ונברא, משם אני מתחילה לכתוב, משהו רפטטיבי שמתקיים בשמיעה שלי, וממנו נולדים מילה, משפט או שיר. המוזיקה היא הכל. אני כותבת תמיד בתנועה. בטיול עם הכלבים שלי, בנסיעות באוטובוסים וברכבות. אין לי סטייט־אוף־מיינד של מנוחה. אני תמיד זזה וככה אני כותבת".
 

"זה תופס אותי תמיד לא מוכנה, כאילו שבאמת אפשר להיות מוכנה להרף מחשבה או צליל שתופס אותי, מילה, אני כותבת מהר כדי שזה לא יאבד. יש לי שיר בספר הראשון שנקרא 'לא', והוא מדבר על איבוד מילה. קרה לי שהייתי על סף שינה או רצתי ברחוב לתפוס את האוטובוס, והייתה לי התחלה של שיר והיא אבדה כי לא רשמתי אותה. לכן אני משתדלת לרשום הכל. אחרי זמן אני חוזרת אל הדברים שרשמתי. לפעמים זה נראה לי נורא, ואני מוחקת או שאני מרכיבה שירים משורות ומילים בודדות שכתבתי, ממש כמו שמכליאים זנים של פירות או של צמחים, או אם אני אשווה את זה לנושא יותר קרוב ללבי - השיר שיוצא מהחיבורים שלי של מילים ולשונות ומשלבי השפה שלי הוא כמו כלב מעורב". 

ואכן, בן יאיר מודה שבנוסף לאהבתה הגדולה לכתיבה ולשירה, היא חשה גם אהבה גדולה ליצורים השעירים. "אני רוצה את כל הכלבים שבעולם", היא מודה. "אני חייבת לשחק עם כל כלב שאני רואה. ללטף. אני מכירה את כל הכלבים בשכונה שלנו בשמותיהם. יש לי חברה בשם זהבית שעובדת איתי, ואנחנו תמיד מדברות על זה שפעם נפתח כלבייה, זה החלום שלנו. בעלי לשעבר היה מאלף כלבים, תמיד היו אצלנו המון כלבים, גדלתי עם כלבים. הם גורמים לי אושר. לי ולבנותי יש שני כלבים, צ'יפופו ושפן, שני גושי שיער מעורבים שהם השמחה והאושר והנחמה שלנו.

"אני חושבת שמישל וולבק בספר 'אפשרות של אי' כתב את זה הכי יפה: 'מהו כלב, אם לא מכונת אהבה? מציגים בפניו בן אנוש ומציבים לו כמטרה לאהוב אותו - וכמה שהוא יהיה כעור, סוטה, עקום או טיפש, הכלב יאהב אותו. התכונה הזו כל כך הפתיעה את בני האנוש מהגזע הישן, שרובם - כל העדויות מוכיחות את זה - הגיעו למצב שגם הם החזירו אהבה לכלב'".
 

אף על פי שהיא חלק בלתי נפרד מהזירה הספרותית בארץ, בן יאיר מסרבת להעביר עליה ביקורת. "אני לא האדם

לכך", היא טוענת. "יש לשם כך מבקרי ספרות. אני קוראת מה שמעניין אותי ויש מספיק".