מי שחלם: שנה למותו של דידי מנוסי

משהו בו מת הרבה לפני שלבו הפסיק לפעום. או שזו הייתה רק אכזבה מרה. או זעם כבוש. על עצמו. על הדור שלו. דור הפלמ"ח. זה שהקים את המדינה, זה שלחם עבורה, זה שהותיר אותה בידי הפוליטיקאים והלך לעשות כסף או נסע מכאן. דידי מנוסי היה הקול של הדור הזה. הוא היה הדור הזה. רועם. וחזק. ובוטה. ומצחיק. וגברי. בערוב ימיו, כשגופו דעך לעבר הסוף הידוע מראש, מוחו היה בהיר, מחשבותיו צלולות והבנתו חריפה כתמיד. הוא היה יושב לו, חסר אונים, בכיסא הגלגלים, והמטפל שלו דוחף אותו ברחוב הרמת גני השקט שבו בילה את ימיו האחרונים. הוא, שכתב את "מי שחלם", מהשירים היפים ביותר ששמענו בעברית, כבר לא חלם. כבר לא היה על מה. וכבר לא בשביל מי.
 

דידי מנוסי נפטר ב־ 20 בדצמבר 2013 בגיל 85, ממחלת הפרקינסון שליוותה אותו שבע שנים לפחות. שבע השנים הרעות. אבל עוד לפני כן היו כמה עשורים טובים מאוד, שבהם הדגים בפנינו, בפני כל אחד ואחת מאיתנו, מהם החיים. איך אפשר לחיות. וכמה מותר לחיות. להגשים חלומות. לטייל. לכתוב. לאהוב. ליהנות. להצחיק. לרגש. לגעת בנו. במילים שלו. רק שלו.
 

מגבעטרון עד קוריאה
 

("מי שחלם". מילים: דידי מנוסי)
 

ידידיה מנוסוביץ היה קודם כל קיבוצניק. הוא יצא לאוויר העולם במאי 1928, רק שבע שנים אחרי שקבוצת גבע עלתה על הקרקע. בגיל 18 יעזוב את הקיבוץ ולא יחזור אליו לעולם, אבל לא ישכח אותו לעולם. כשגבע יחגוג 60 להיווסדו, הלהקה שהצמיח מתוכו, הגבעטרון, תשיר את המילים שכתב לה, באהבה, הבן האובד.
 

חייו של צעיר ערכי, איש תנועת העבודה, בשנות ה־ 40, היו מובנים מאליהם: הדרכה בנוער העובד בהרצליה, גיוס לפלמ"ח ולחימה במלחמת השחרור. מצפת, בואכה אשקלון ועד ערבות הנגב עוד יגיע. מה שאולי היה קצת פחות צפוי היא הכתיבה. ב־ 1951 , בגיל 23 , יוציא מנוסי ספר שירה ראשון, "שירות בראשית". אבל תרומתו העצומה לקאנון הישראלי היא בפזמונים שיחבר, שיהיו שיקוף מדויק של ההוויה הישראלית, זו שחיה לה במתח, או בשלווה מדומה, בין מלחמה למבצע, בין פיגוע לאסון.
 

ואולי זו הסיבה, אחרי המלחמה הארורה שבה איבד רבים מחבריו, ובתום לימודי הספרות באוניברסיטה העברית, לכך שמנוסי החליט להגשים חלום ילדות, ארז תרמיל ויצא לנדוד בעולם. במשך חמש שנים, בשנות ה־ 50 של המאה שעברה, עוד לפני שכבשנו את דרום אמריקה ודרסנו את מזרח אסיה, הוא חרש את יבשת אפריקה. הוא הגיע להודו ולא בחל גם בקוריאה, שם חיבר בין התאווה למילים לתשוקה לעולם והיה כתב האו"ם במלחמה העזה בין שתי המעצמות הגדולות.
 

דידי מנוסה. צילום: ראובן קסטרו

מנוסי עוד ישוב לסייר בעולם ולחלוק עם קוראיו פכים ממסעותיו. אבל לפני כן, ב-1955, שרה ריקה זראי את הבלדה "קול אורלוגין" (מתוך המחזה "סנונית בחוף מיומבה"), ושלוש שנים אחר כך תבצע שלישיית פינג'אן בתיאטרון"הזירה" שיר זיכרון מרגש על צביקה א', צביקה ב' וצביקה ג'. זה היה מנוסי: מצד אחד, אהבה; מהעבר האחר, מלחמה. ובעניין האהבה, בין מלחמה למלחמה, יישא לאישה, בשנת 1959 , את אהבת חייו האמיתית, צילה לונדון, בוגרת בצלאל, שתאייר בהמשך את טוריו בחינניות רבה.
 

מנוסי לא כתב פזמונים רבים. ב"שירונט" תמצאו פחות מ־ 60. אבל רבים מהם היו משמעותיים מאוד ומצליחים מאוד. בשנות ה־ 60 שרה להקת פיקוד צפון את "כוכב הצפון" הקסום, אריק איינשטיין וגאולה נוני להטו בסרט "סאלח שבתי" עם "לי ולך", ורגע לפני מלחמת ששת הימים החליט להרים את המורל עם "פגישה במילואים" שהלחין שמוליק קראוס לשלישיית החלונות הגבוהים. במלחמה עצמה שירת כקצין תקשורת, הגיע לירושלים, טבע את המושג "הר הבית בידינו", וכשהקרבות הסתיימו והאופוריה נסקה, דווקא אז כתב את "מי שחלם" הצורב, המרטיט, המדמיע.
 

כי מנוסי היה איש של שלום. כל מלחמה רק הגבירה את רצונו בשלום ואת רתיעתו מהדם, השכול וההרג. אחרי מלחמת יום הכיפורים חיבר מילים עב־ ריות ללחנו של ז'ילבר בקו הצרפתי ואריק לביא, בן דמותו מעולם הזמר, שר בקול רועם, עם הרבה עוצמה, ואולי גם נואשות: "חייל הולך, חייל חוזר/ אבל תמיד אחד חסר/ והחשבון שאין לו סוף/ חייב לחלוף" ("שיר הוא לא רק מילים")
 

המציא את המחזמר
 

“כשרואים טייס בשטח/
כל אחת מבלי משים/
מבליטה את מה שיש לה/
ואם אין אז מכסים"

("הטובות לטייסים").
ביצוע: צוות הווי חיל האוויר
 

צה"ל הוא לא רק קרבות, צה"ל הוא גם בנות. ובנים. ומה שמתחולל ביניהם. במצעד השירים הישראליים השוביניסטיים של כל הזמנים, קצת לפני "כשאת אומרת לא" (למה את מתכוונת?), ומעט אחרי "פרחים בקנה" (ובנות בצריח), שמור מקום של כבוד ללהיט הקליל של צוות הווי חיל האוויר, "הטובות לטייסים", ששיקף את האווירה המצ'ואיסטית הישראלית בתחילת שנות ה־ 70, כשכל גבר במדים מעומלנים היה מושא תשוקתן של נשים בחצאיות הדוקות, ואם היו לו במקרה כנפי טיסה, אז גם הדרך למיטה הייתה כמובן קצרה. ספק אם היום הייתה התחנה הצבאית מעזה להשמיע בפריים טיים שלה נשים צעירות, בנות 18 פלוס, שרות את המלים המעודדות התרפסות נשית: "כל אחת אחת ושתיים/ מעפעפת בריסים/ כי אם הטובים לטיס/ הטובות לטייסים". אבל זה היה דידי, לטוב או לרע. זה היה החן שבו (הטקסט משעשע) וגם גסות הרוח הבלתי מוסתרת (הכוונה המינית הרי ברורה).
 

גם רבות מהבדיחות שקיבץ, המציא, שדד או שמע מחברים, שהפכו אותו ל"מלך בדיחות הקרש" ולמייסדו ולעורכו הראשי של ה"בדיחמין לשבת", מהטורים הפופולריים במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות", היו בהתאם. נמוכות. או מרמזות לאתם־יודעים־מה. אלא שכמו שאי אפשר לשפוט את ההתנהגות של אנשי חבורת "לול" מ־ 1972 בכלים המוסרניים של סוף 2014 , כך צריך היה לחיות באותה תקופה כדי להבין מדוע מנוסי היה המייצג המובהק שלה. ולמה כל כך הרבה ישראלים וישראליות אהבו לקרוא אותו, לצחוק על עצמם, ולא חשו שום אי נוחות מול המראה שהציב בפניהם.
 

בקולו הרם, בעיניו החודרניות, על גלימתו המתנופפת, עם סיגריה בין אצבעותיו וזקנקן עוטף את סנטרו, היה מנוסי עם השנים למותג ישראלי מנצח. היצירה שלו שפעה. המוח שלו קדח. הוא המציא מילים כמו "מדרחוב", "רכבל", "פנזין", או "מחזמר". ספרי הבדיחות שלו נמכרו היטב. הופעותיו בטלוויזיה הבליטו את הכריזמה המובהקת. הוא חגג בעיתון, ונהנה בכל שישי לשבת עם החברים בפרלמנט של בית סוקולוב. ובכל זאת, הייתה בו איזו אי נוחות. את פדחתו הסתיר, תמיד, כובע קסקט. הוא היה חובש אותו גם בבית, מהרגע שהתעורר ועד הרגע ששכב לישון.
 

ויום אחד, לפני שנה בדיוק, הוא כבר לא קם. והותיר, אותנו, את כולנו, עם הרבה יותר עצב ופחות מדי צחוק. רק הזיכרונות נותרו לנו. רק הם.

"זו הרגשה שגומרים משהו. כאילו שעושים לך הלוויה בחיים" (דידי מנוסי לקראת ערב מחווה, שלוש שנים וחצי לפני מותו).