ישושום מדבר וציה

ואם היה נדמה לכל אלה שחשבו שצמד המוכשרים האלה יתפכח וישוב לכרך התל־ אביבי עם הזנב בין הרגליים, מתברר שאחרי 15 שנה הם דווקא הכו שם שורשים עמוקים, והצליחו לשאוב לעולם המדברי רקדנים מכל העולם שנדדו עד למצפה רמון, כדי להתמזג בחוויית המחול המדברי.
 

בימים אלו יוצאת להקת "ליאת דרור וניר בן גל" במופע חדש: "דרך - Way ", שיוצג במצפה רמון במסגרת חגיגות חג החנוכה בכנס תרבות, מחקר ורוח והמסתורין במדבר. המופע מדמה נסיעה של  45 דקות, כזמנה של "מדיטציה" מסורתית. דרך המחברת בין מרחבי המדבר לריכוזיות האורבנית, בין הפזור לצפוף. בין השקט לרעש, בין שפת הטכנולוגיה לשפת המדבר.
 

למצפה רמון הגיעו דרור ובן גל לגמרי במקרה. זה קרה כשהם היו בדרכם בחזרה מסיני למרכז. בדרך התפנצ'ר להם גלגל, וכשהם עצרו לתקן אותו, הם הרגישו ישר שזה המקום שיפתח להם את כל הצ'אקרות החסומות.
 

בהדרגה רקם חזון "אדמה" עור וגידים, ופתח שעריו לסטודנטים במגוון גילים וצרכים. מדי שנה הם מקיימים פסטיבל מחול בינלאומי בשלושת הרגלים: סוכות, פסח ושבועות, שהפך מסורת לאלפי להקות ורקדנים מהארץ והעולם, העולים אליהם לרגל.
 

שניהם נולדו וגדלו בקיבוצי הצפון. בן גל (55) בראש הנקרה, ודרור (54) בלוחמי הגטאות. הם הכירו בתיכון האזורי, והפכו לזוג בכיתה י"ב. מאז הם ביחד. פריצת הדרך שלהם התרגשה כזוג נשוי, ביצירתם הראשונה, "דירת שני חדרים" (1987), שזיכתה אותם בפרס "גוונים במחול" הישראלי, ומאוחר יותר בשורה של פרסים בינלאומיים חשובים. פעילותם האמנותית כזוג המשיכה עם היצירות "חמורים" ו"הריקוד השלישי", שהוצגו בהצלחה בארץ ובעולם.
 

כשעולם המחול המקומי התחיל להעיק, הם החליטו לפרוץ את חומות המחול הקונבנציונאליות והקימו את "להקת ליאת דרור וניר בן גל" (1991) עם אנשים שלאו דווקא למדו מחול במסגרות המקובלות. הם הופיעו בעיקר בתל אביב וברחבי העולם, והעלו, בזה אחר זה, עבודות מחול מרשימות, אקסצנטריות ומחוללות באזז נוסח "במערבולת התשוקה", "תאנים", "לשבת לקום אהובי", "אינתא עומרי", "חקירה" ו־" Dance Of Nothing " - שסיכמה את תקופת הגאות.
 

הכמיהה לחזור לטבע ולמרחבי הפרא החופשיים מחוץ לבמה החשוכה ותחושת המחנק באולמות אפלים הביאו את הזוג לנטוש מאחוריהם את כל מעוזי המחול המקומיים וקריירה בינלאומית מוכחת, ולפתח סגנון עצמאי, התומך בגוף האנושי במצביו המשתנים.
 

חלק מהותי מסגנון ומתרבות הריקוד שפיתחו השניים במדבר מתחבר למהות הנשית, לרכות ולחיבור לאמא טבע, לאדמה ולמדבר. זאת גם הסיבה שהם קראו למקום שהקימו "אדמה". כחלק מתפיסת עולמם, הם מגדלים ירקות בעצמם. "זה משהו שלהקות מחול לא עושות", אומר בן גל. "אנחנו מדברים על להתחבר לאדמה, גם מבחינת התנועה והריקוד, ולעשות משהו בריא יותר. הרבה אנשים אומרים שאנחנו עושים ריקוד אקולוגי".

אתה מתחבר לזה?

"מאוד. נהוג לחשוב שרקדנים הם נורא צעירים, וחיי המדף שלהם נגמרים בגיל 25. פה יש אנשים שבאים ומתחילים לרקוד בגיל 30 ־ 35 , וזה מקסים בעיני".
 

"בטוח שהעבר הקיבוצי שלנו משחק פה תפקיד".

הצלחתם להשפיע במשהו על מצפה רמון, או שמצפה רמון בעיקר השפיעה עליכם?

"קודם כל מצפה באמת השפיעה עלינו. מזג האוויר פה מדהים. אתה מנותק ורחוק מכל מקום בארץ. מצד שני, אתה נורא מחובר לכל ההוויה של הדרום ומה שקורה בשנים האחרונות. מצפה מאוד השפיעה על היכולות שלנו להתנועע אחרת, בצורה אחראית יותר, ליצור עבודות שהן כמעט ללא אלימות, ולהכיר סוג של אוכלוסייה שלא יצא לי להכיר כשהיינו בתל אביב, עם כל הבעייתיות של זה, וכל העושר והחוויות של זה. כשבאנו לא היה פה כלום. הינו על תקן המשוגעים והמוזרים. אף אחד לא הבין למה אנחנו עושים את זה. היום זה נהפך לגמרי ברור. אפילו ערך הנדל"ן עלה, וזה מדהים. זה הכוח של האמנות. אני לא יודע אם זה רק אנחנו, אבל אני חושב שזה הכוח של האמנות. בכלל, גיליתי שאנשים, במיוחד בדרום, נורא מזלזלים באמנות. את שומעת את כולם מדברים על מקומות עבודה ועל חינוך ילדים, ושוכחים בעצם שאנשים אוהבים נורא את תל אביב כי יש בה המון תרבות ואמנות. אנשים מבינים שההאנגר מביא בסביבות אלפיים איש בחודש למצפה, וזה מטורף".
 

"אנחנו מופיעים כמה שיותר פה. זה חלק מהשפה שלנו. בגלל זה הקמנו פה מרכז מופעים שכולל סדנאות לפני המופע, סיור במדבר, ויכולים להישאר ללון פה לסוף השבוע. זאת חוויה אחרת. אנחנו מופיעים גם מחוץ למצפה, אבל הרבה פחות ממה שעשינו בעבר. הופענו כבר בארה"ב, פולין, צ'כיה, לטביה והשנה אנחנו מתוכננים לסיור בשוודיה. אבל אנחנו מעדיפים שאנשים יבואו לפה".