מאז שהייתה ילדה, התנהלה רחל (25) עם ההרגשה שהיא מוזרה. החברה החרדית שבה גדלה לא הבינה מדוע היא מתבודדת והסתכלה עליה בתימהון כאשר דיברה לעצמה. הוריה לא לקחו אותה לאבחון פסיכולוגי או לטיפול כלשהו כי חששו שבילדה תדבוק סטיגמה שתקשה למצוא לה שידוך והעדיפו להאמין כי כשתגדל הכל ייפתר. אלא ששום דבר לא הסתדר עבור רחל. היא הספיקה ללמוד בקושי שנה בסמינר למורות, כאשר הפרעת האישיות שממנה סבלה התפרצה ביתר שאת. “ביום שישי אחד ניסיתי לחתוך את הוורידים”, היא מספרת על האירוע הטראומטי שעברה לפני כשנתיים וחצי. קיבלתי חדר בפנימייה שליד הסמינר, כי לא היה לי היכן לגור, והרצון לחתוך את פרקי היד עם סכין יפנית היה חזק ממני. התיישבתי בתוך ארון הבגדים עם ידיים מדממות, ורק אכלתי שוקולד. זה היה אחרי שבוע שלא אכלתי דבר ולא התקלחתי, אבל אף אחד לא חשב שצריך להשיג לי עזרה מקצועית. רק במוצאי שבת הבנתי בעצמי שמשהו לא בסדר וביקשתי סיוע”.

רחל (שם בדוי) נשלחה לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי ולאחר כחצי שנה היא שוחררה עם המלצה להגיע לעמותת "בית חם” בבני ברק - המספקת שירותי אבחון, יעוץ ושיקום לאוכלוסיית פגועי הנפש במטרה לסייע להם להשתלב שוב בחברה. לראשונה הרגישה רחל שלמישהו אכפת ממנה וממצבה. היא שולבה בקבוצה מיוחדת לנשים בלבד ולמדה כי לבעיה שלה שותפות לא מעט נשים מהמגזר החרדי. לאחר השתתפות במספר סדנאות, השתלבה רחל במרכז התעסוקתי של העמותה, שם הדביקה תווי מחיר על כלים חד־פעמיים. לאחר שנה וחצי של שיפור הדרגתי, נחשבת כיום רחל לסיפור הצלחה.
 
“ב'בית חם' הבינו שאני נמצאת ברמת תפקוד גבוהה והפכתי לאחראית על פרויקט חונכות יצירתית לקשישים”, היא אומרת בחיוך. “במסגרת הפרויקט, מתנדבות הבנות בבית אבות סמוך ומגיעות לסייע פעם בשבוע. כשהציעו לי להיות האחראית נבהלתי בהתחלה וסירבתי, אבל הבטיחו לי שמדובר בשבוע בלבד. אחר כך ביקשו עוד שבוע ועוד אחד עד שהרגישו שהתרגלתי לרעיון. התפקיד הזה נתן לי המון ביטחון והתחלתי להאמין בעצמי. מאז אני לא מרגישה מאוימת. כיום אני סטודנטית לריפוי בעיסוק ומתפקדת בדיוק כמו כולם”.
 

היה גם שיפור בחיים האישיים?
 
“אחרי תקופה ארוכה שזוגיות לא נראתה אפשרית, היום אני מוכנה לשידוך”.
 
בין שיגעון לנורמליות
 
“בית חם” היא העמותה הגדולה בישראל המסייעת לפגועי נפש ומפעילה רשת של מרפאות הפזורות ברחבי הארץ. אף על פי שהעמותה מספקת שירות לקהל הרחב, מרבית לקוחותיה הם מהמגזר החרדי. במסגרת הפעילות הרחבה של "בית חם” הוקם במקום מרכז “שילובים”, המשמש מסגרת טיפולית לנשים בלבד במטרה לסייע להן לחזור לקהילה.
 
יפית שפיגלר, מרפאה בעיסוק במרכז, מספרת כי במקום מועסקות כיום כ־ 60 נשים בנות 18 עד 65 המשתלבות במגוון סדנאות ובהמשך מועסקות בעבודות מיון ואריזה עד שרמת התפקוד שלהן מאפשרת להן להתנהל בציבור כרגיל. “’שילובים’ מאפשר לנשים לשפר את המיומנויות והכישורים החברתיים שלהן”, היא אומרת. “המתמודדות מגיעות לכאן לאחר שמצבן אוזן מבחינה תרופתית, ולכל אחת מורכבת תוכנית שיקומית אישית, המותאמת לרמת התפקוד שלה ולצרכיה. העבודות מתחילות באריזה של מתנות, הכנת ערכות יצירתיות לגננות המורכבות מחומרים ממוחזרים וממשיכות בעבודות הקלדה או בסיוע לקשישים. במקביל הן משתלבות בפעילות העשרה כגון לימודי מחשב וסדנאות בישול. דגש מיוחד אנו שמות על קבוצות פסיכו־חינוכיות כגון סדנת ניהול המחלה וההחלמה, סדנת הורות, סדנת כוח וסדנת סנגור עצמי, בה אתה לומר להיות הדובר של עצמך”.
 
מה ההבדל בין המקום הזה לבין מקומות אחרים?

“רוב המרכזים בארץ מיועדים לנשים ולגברים, אולם כאן ישנה הפרדה מאחר שמדובר במגזר הדתי והחרדי. גם הצוות השיקומי מורכב כולו מנשים והתכנים מותאמים לדרישות האוכלוסייה. אנחנו נתייחס יותר למורכבות הדתית, לשבתות ולחגים, למפגש מול המשפחה ולשידוכים. חלק מהנשים היו עקרות בית ולא השתלבו בשום עיסוק משמעותי, וכאן הן מקבלות מיומנויות נוספות. לא אחת אני נתקלת בנשים שקטות שנפתחות כאן כמו פרח. למעשה אפשר להגיד שהן עוברות במרכז מעין סדנאות להעצמה הנשית, ורבות מהנשים יוצאות מכאן לשוק החופשי".


הפעילות בעמותת "בית חם". צילום: רענן כהן
 
האם לנשים חרדיות קשה יותר להודות בבעיות הנפשיות?
 
“באופן טבעי החברה החרדית סגורה יותר מאשר החברה החילונית, והסביבה תמיד תדע שמשהו לא תקין, אבל היום יש פתיחות רבה יותר. לצערי, לא תמיד הנשים יודעות לאן לפנות, כי אין להן מספיק ידע. אני חושבת שהעובדה שקיים מרכז המיועד לחרדיות מעודדת את הפתיחות לנושא”.
 
לדברי רחל, לו משפחתה הייתה ערה למצבה היה נחסך ממנה סבל רב. “אמא שלי רק אמרה לי כל הזמן שאני צריכה שיהיו לי חברות, אבל לא התעמקה בסיבה מדוע אני בודדה”, היא אומרת. אולי זו העובדה שלפני 15 שנה לא הייתה מודעות בחברה החרדית, ואולי זה החשש שלא אמצא שידוך אם ייקבע שאני בעייתית מבחינה נפשית”.
 
מתי מצבך החמיר?
 
“באמצע התיכון התחלתי לדבר לעצמי, צחקתי ללא סיבה ושמעתי קולות. עד ששלחו אותי סוף סוף לפסיכולוגית, היא לא הבינה מה עובר עלי. אני חושבת שרק הצמא לידע והאהבה ללימודים החזיקו אותי תקופה ארוכה על הרגליים. היו לי טריקים שהסתירו את מצבי ובעצם נעתי במהירות בין שיגעון לבין נורמליות יחסית”.
 
איך את מסתדרת כיום עם שאר הסטודנטיות שלומדות איתך?
 
“לא קל, אבל לפחות אף אחד כבר לא חושב שאני מוזרה. יש לי כמה חברות לראשונה בחיי, ולסטודנטיות הקרובות אלי סיפרתי מה עברתי. אין טעם לשמור על זה בסוד ואני לא מתביישת יותר”.
 
“לא לבד בבעיה הזו”
 
סיפורה של דבורה (33) מזכיר במעט את סיפורה של רחל, כשגם במקרה שלה המשפחה התעלמה מהתסמינים. כשהייתה בת  12 נסעה עם בני משפחתה לבקר בקברו של סבא שלה ומאותו רגע הייתה דבורה בטוחה שהוא מדבר אליה מתוך ראשה. “הקולות ששמעתי היו מבחינתי מציאותיים, ולמעשה פיתחתי כבר אז תסמינים של פסיכוזה”, היא אומרת בגילוי לב. “המשפחה לא חשבה שזה רציני וחזרתי לאולפנה. בכיתה ז’ לא הפסקתי לבכות. אף אחד לא הבין מה עובר עלי. הפנו אותי לעובדת סוציאלית ואחרי ארבעה חודשי טיפול היא החליטה שמצבי טוב. זה היה זמני. התדרדרתי עד שהופניתי לבית חולים פסיכיאטרי וקיבלתי טיפול יומי. בגיל 16 אושפזתי לראשונה. הפסקתי את הלימודים הסדירים ולמדתי קצת במסגרת האשפוז. כשהמצב השתפר נשארתי כיתה וסיימתי את האולפנה ללא בגרות”.
 
לכאורה נראה היה שמצבה של דבורה משתפר. היא התחתנה בגיל 24 ומיד אחר כך נכנסה להיריון. אלא שלאחר הלידה חזרה הפסיכוזה. “נכנסתי להתקפי חרדות והדמיון שלי השתולל”, היא נזכרת. “כל היום בכיתי ואכלתי, עד שלקחו ממני את הילדה והעבירו אותה להורי כי לא הייתי מסוגלת לטפל בה”.
 
איך בעלך הגיב למצבך?
 
“למזלי הוא תומך ונמצא לצדי לאורך כל הדרך. יחד החלטנו לפתוח דף חדש בבני ברק, וכך הגעתי למרכז ‘שילובים’. הוצמדו לי מדריכה שיקומית ועובדת סוציאלית, ובמקביל לסדנאות עבדתי במפעל של כלים חד־פעמיים. בהמשך עסקתי בכיול של מדחנים ומאוד אהבתי את העבודה הטכנית. בתקופה הזו הכרתי את שאר המתמודדות ולמדתי שאני לא לבד בבעיה הזו. היום אני עוסקת בחונכות במרכז עצמו, ובמסגרת זו אני יושבת עם פגועות נפש ומשמשת להן כמו אחות גדולה. אני משוחחת איתן, עושה פעילויות משותפות, מדברת על ביטחון עצמי ומלמדת אותן על אורח חיים בריא. הייתי במקום הנמוך ביותר ואני ממנפת את הניסיון שלי כדי לסייע לאחרים”.
 
אפשר לומר שהמחלה מאחורייך?
 
“אני קוראת לעצמי משתקמת. יש לי עדיין ליווי של אחראית תעסוקה מטעם שילובים’ ואני כמובן תחת טיפול תרופתי קבוע. המחלה הזו היא לכל החיים”.
 
את עדיין חוששת מדמיונות ומשמיעת קולות?
 
“היום לא. זה רחוק ממני. אני בקשר עם הבת שלי ומקווה שבקרוב היא תוכל לחזור לגור איתנו”.
 
מנהל “בית חם” אריה מונק נרגש בכל פעם שאחת המתמודדות מסיימת את הטיפול ומצליחה להשתלב שוב בחברה. “הנשים עוברות כאן תהליך מדהים של צמיחה וגיבוש זהות עצמית”, הוא אומר. “שכרנו הוא כשהנשים יוצאות לשוק הפתוח, לאחר שלמדו לזהות את החוזק שלהן ולהתמודד עם החולשות שלהן”.