"!D’ho!“ (הומר סימפסון. המילה מופיעה במילון אוקספורד, ללא סימן הקריאה)

יום אביבי בספרינגפילד. הטמפרטורות נוחות, השמיים תכולים, העננים לבנים ומקהלה שרה ברכות. ילד כותב על הלוח בכיתה 50 פעם ואז מתעופף על הסקייטבורד שלו במורד הרחוב. אביו מסיים את יום העבודה במפעל ונפטר מהקסדה. אמו מעיינת בצהובון בסופרמרקט כשהתינוקת שלה ממשיכה לשבת בעגלה ותיכף תיעלם על המסוע. אחותו והסקסופון שלה נמלטים מהמורה הרגזן למוסיקה. אבל עכשיו, כבר מאוחר. אין זמן. האבא דוהר. הבן שועט. האמא נוהגת. הבת רוכבת. וכולם נשאבים לתוך הבית. מזנקים לעבר הספה. היד נשלחת אל השלט. וזה מתחיל. כבר 25 שנה. באותו מקום. “משפחת סימפסון".

כשהמאייר מאט גריינינג קיבל הצעה מהמפיק ג’יימס ל. ברוקס להפיק סדרה המורכבת מסרטוני הנפשה, הוא לא שיער שזהו רגע היסטורי בתולדות הטלוויזיה האמריקאית בפרט והתרבות העולמית בכלל. אבל אולי הכל התחיל מכך שההחלטה שלו ליצור סדרת אנימציה על משפחה לא ממש מתפקדת בשנות ה-80 , שנוגסת בפירורי החלום האמריקאי של שנות ה-50, הייתה נטועה היטב בתוך המגמות החברתיות והשינויים הפוליטיים של אותה תקופה. אלה היו דמדומי הקדנציה השנייה של רונלד רייגן, הנשיא השמרן, מלא הפאתוס, שמכר לאמריקאים גאווה לאומית, אך הותיר אותם עם בור של אשליות וחור עצום בתקציב.

רבים מהם הושלכו לרחובות והפכו להומלסים, אחרים רק שרדו. יורשו, ג’ורג’ בוש האב, מכונן מלחמת עיראק הראשונה, יביא את הקץ על שלטון הרפובליקנים. אבל את הסימנים לכך אפשר היה לזהות כבר בפרקים הראשונים של אותה סדרה אלמותית, “משפחת סימפסון", על משפחה לבנה, כלומר צהובה (גריינינג ביקש להתל בצופים, שינסו לשנות בעזרת השלט את צבעי המסך לאחר שיחשדו שמדובר בתקלה טכנית), מהמעמד הבינוני הנמוך, בדיוק זה שנדרס בגלגלי הקפיטליזם, אבל לעולם לא יחליף אותה בשום שיטה כלכלית אחרת. השנינות לא חיפתה על הייאוש, ההומור לא הסתיר את הזעם, והביקורת כלפי השחיתות הפוליטית, זיהום הסביבה ומערכת החינוך הקלוקלת הייתה נוקבת וברורה. אם תשימו לב, ברגע שמגי, התינוקת הנצחית, נסרקת בסופר, מופיע על צג המחיר 847.63 דולר. באותו זמן, היה זה הסכום החודשי הממוצע שעולה לגדל תינוק בארה"ב.

הקסם המצויר

 “גובה חובות למאפיה זו לא קריירה אפשרית" (בארט כותב 50 פעם על הלוח)

הסימפסונים נצפו לראשונה באפריל 87', כמעין מעברון בתוכניתה של הקומיקאית טרייסי אולמן. כעבור שנתיים וחצי, לאחר משא ומתן עם רשת פוקס,  שהסכימה להמר על  13 פרקים ראשונים, שודר, לפני  25 שנה, הפרק הראשון בסדרה. הפתיח לא השתנה מאז. גם המוזיקה. והעקביות מעוררת ההערצה. אף על פי שבסוף שנות ה-90 ותחילת האלף החדש לא מעט מבקרים תקפו את יוצרי הסדרה וטענו שאיבדה ממשקלה ורמתה הידרדרה, “משפחת סימפסון" לא הורדה מהאוויר, והיא זכתה עד כה ב־ 31 פרסי אמי (והספירה נמשכת), אירחה עשרות אמנים מהשורה הראשונה, מפול מקרטני ועד הרולינג סטונס, והפכה לחובת צפייה, לא משנה מתי, היכן ולמה.

על למעלה מ־500 פרקיה, "משפחת סימפסון" היא קומדיית המצבים הארוכה ביותר בתולדות הטלוויזיה האמריקאית ונבחרה על ידי "טיים מגזין" בגיליון סוף האלף לתוכנית הטובה ביותר במאה ה־ 20 . כנראה בצדק. סוד הקסם של הסימפסונים נובע מהעובדה שזו סדרה מצוירת. הדמויות שלה לעולם לא מזדקנות או משתנות. גם האופי לא. הומר (ע"ש אביו של גריינינג) הכרסתן, הזעפן והמתבכיין, לא חכם גדול בלשון המעטה. יליד 1955 , הוא תמיד גבר בן 34 . מארג’ (מרג’ורי, אמו של גריינינג), אשתו האוהבת, הרגשנית, הנבונה, האולטימטיבית, שחלומותיה אף פעם לא יתגשמו, נותרת צעירה ממנו בשנה. 


הסימפסונס. צילום: יח"צ

בארט (שיבוש המלה “בראט", הוא “פרחח"), בנם הערמומי, התוסס, בן העשר, ממשיך לברוא תעלולים ולהתחצף ולהיענש בבית הספר היסודי. ליסה (אחותו של גריינינג), אחותו האינטלקטואלית, הרוחנית, המוזיקלית, בת השמונה, לא פוסקת מלנגן בסקסופון. ומגי התינוקת עדיין מכורה למוצץ ומדי פעם תפלוט איזו מלה ותו לא. ולא נשכח את סבא סימפסון, קראסטי הליצן המדוכדך, סקראצ’י חתול הבלהות, איצ’י העכבר, צ’יף וויגאם, המפקח צ’למרס, ראש העיר קווימבי, סלמה בווייה־טוויליגר־האץ־מקלור, וגם את הכומר לאבג’וי, מילהאוס, קווימבי ונד פאלנדרס (כל הארבעה האחרונים הם שמות רחובות באורגון, שם גריינינג נולד).

בספטמבר 1990, חודש אחרי שג’ורג’ בוש איים על סדאם חוסיין, שפלש לכוויית, התנפלה אשתו לבנת השיער ברברה על הסימפסונים וטענה שזו התוכנית הכי מטומטמת בטלוויזיה. בעלה, הנשיא המכהן, אמר במהלך קמפיין הבחירות שלו ב-92 ’ שהוא מעדיף שמשפחות אמריקאיות לא יתרפקו על משפחת סימפסון אלא על בני וולטון, וארגוני ההורים הצדקניים והמו־סרניים בחרו לתקוף באופן אישי את בארט (כזכור, ציור) בטענה שהוא מודל חיקוי שלילי לילדים, שכמובן, ראו בו חבר, גזעי, אחד משלהם. זה לא ממש עזר. בוש הפסיד בבחירות.

הסדרה, לעומתו, נראית לעת עתה נצחית, ובארט סימפסון נבחר לאחד מ-100 האנשים המשפיעים בעולם, אחרי שמייקל ג’קסון כתב עליו את הלהיט "Do the Bartman“. הקרבה הגדולה של הסדרה למציאות, על סצנות מחיי היום־יום ודמויות שמוכרות לכולנו מהעבודה, מהמשפחה או מהשכונה, היא תוצאה של עבודה מתמשכת ומדוקדקת, ומעל לכל מעמיקה, של צוות הכותבים הנרחב של הסדרה המונה כ-20 איש. אחד מהם, במשך זמן מה, היה לא אחר מאשר קונאן אובריאן, לימים מנחה תוכניות אירוח. אבל צריך להעריך לא פחות את המדבבים, ובראשם דן קסטלנטה (הומר, וגם קראסטי הליצן), ג’ולי קאוונר (מארג’), ננסי קארטרייט (בארט) וירדלי סמית’ (ליסה), שמשמרים בעזרת קולם והרגישות הנובעת מהם דמויות מורכבות, עם קשת רחבה של רגשות. השכר, אגב, בהתאם: 400 אלף דולר לפרק. 
 
הקסם האנושי

 “וואו, אני לא מאמין שפגשנו את מיסטר בין!" (הומר פוגש את טוני בלייר)

“משפחת סימפסון" היא קומדיית מצבים. בכל פרק יש מספר מפגשים, תקלות, התרחשויות או כישלונות, שמחלצים מהדמויות השונות תובנות או הבנות, משנים משהו בחייהן, או גורמים להן לצחוק, או לכעוס, או להתכנס, או לברוח. גם אנחנו, הצופים, חווים טלטלה רגשית, או צוחקים, או מתחילים לחשוב מחדש על חיינו שלנו. וכמו בכל סיטקום טוב, הסימפסונים הם חלק בלתי נפרד מחיינו, אף על פי ששוב נזכיר שמדובר בדמויות מונפשות. אבל חיות. חיות מאוד. חיות ועוד איך. ומאוד משפיעות.

“סאות’ פארק" המופרעת, “המלך היל" או “איש משפחה", כולן סדרות אנימציה מצליחות ומוצלחות, חייבות את חייהן לסימפסונים, שפרצו עבורן את הדרך. האימפריה הצהובה ייצרה גם את “משפחת סימפסון - הסרט", שהופק לפני שבע שנים וגרף למעלה מחצי מיליארד דולר. שנתיים אחריו הנפיק שירות הדואר בארה"ב סדרת בולים של בני המשפחה. ובמדינת נבדה אפילו נבנה בית, שכל כולו תעתיק של בית המשפחה מהסדרה. למרבה התדהמה, אישה שזכתה בהגרלה לקחה 75 אלף דולר וויתרה על הבית.

בסוף, הוא נמכר לאחר. בדרך, דודה פאטי, אחותה של מארג’, יצאה מהארון, המשפחה הגיעה לביקור הזוי בישראל (טוב, מה אתם מצפים כשהמדריך הוא סשה ברון כהן), תוכנית ריאליטי צילמה את תושבי העיר ללא ידיעתם ורופרט מרדוק דיבב את עצמו בשני פרקים רצופים, ועוד לא דיברנו על ההומאז’ לסרטי “הסנדק". הסימפסונים לא רק יוצרים תרבות משלהם אלא דואגים להגיב, להתכתב ולעשות פרודיות על סרטים, טרנדים וספרים. ספר פילוסופי בן 400 עמודים על הסדרה טען שהיא למעשה שיר הלל לבטלנות באשר היא, אולי כי היא מדברת, ומראה, ומשמיעה, בני אדם. כמוני וכמוך. לא יפים מדי, לא חכמים מדי. לא עשירים מדי. ולא מצליחים מדי. וזו עוד סיבה מצוינת לאהוב אותה, לא?