כשתמה הקרנת "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקוסאן?" ניגשה משפחה שצפתה בסרט הדוקומנטרי אל היוצרת דבורית שרגל וביקשה להצטלם איתה. בידיה של שרגל היו שני ספרים שבמרכז עלילותיהם סיפורן של אלה קרי מלפלנד ונוריקו־סאן מיפן, את שניהם כתבה אסטריד לינדגרן בסדרה "ילדי העולם". מרופטים משיני הזמן, אבל עדיין זוכים לכבוד מיוחד. "את לא מבינה מה עשית לנו", לחשו ההורים הנרגשים לשרגל, "הספרים האלה ליוו אותנו כל החיים".
שרגל חייכה. כן, זהו בדיוק העניין, גם אותה הספרים ליוו כל החיים, ולכן עשתה את הסרט. ובישראל, כמו בישראל, לעשות סרט זו כמעט התאבדות, לפחות מבחינה כלכלית. את כל חסכונותיה היא השקיעה בפרויקט הזה, שכלל חיפושים בכמעט חצי עולם, ימים רבים של חיטוט בארכיונים, במוזיאונים ובסמטאות קטנות ומשונות, והכל כדי לאתר שתי גיבורות ילדות זרות של ספרי ילדים שזמנם אולי חלף, אבל קורותיהן נחקקו עמוק בזיכרון, באופן שגם שנים רבות רצופות אירועים וטלטלות אינן יכולות למחוק.
לאחר שהמשפחה נפרדת ממנה מכוונת אלי שרגל מבט של מנצח ואומרת: "עכשיו את מבינה?". "כן", אני משיבה, "לא". האמת, קשה להבין מה מניע עיתונאית ומבקרת מושחזת, שפתחה בלוג תקשורת תחת שם בדוי (וולווט אנדרגראונד) ובמשך שנים חבטה באמצעותו ללא רחם בכל עמיתיה ויריביה למקצוע, ואף חשפה לא מעט סקופים ושערוריות על הנעשה מאחורי הקלעים של אמצעי התקשורת, לעזוב פתאום הכל ולצאת למסע שכולו מטרה אחת – לאתר אי שם בעולם הגדול את גיבורות הילדות שלה ושל רבים אחרים - אלה קרי ונוריקו־סאן. בסוף יצא מזה סרט, ואפילו מוצלח, שבעקבותיו החליטו בהוצאת הקיבוץ המאוחד־ספריית הפועלים להוציא במהדורה חדשה את שמונת הספרים הבולטים מתוך הסדרה "ילדי העולם".
גיבורות ילדותה של שרגל, מתוך הסרט. צילום מסך
גיבורות ילדותה של שרגל, מתוך הסרט. צילום מסך
הבטחה לנצח
שלא תטעו, הבלוג שלה עדיין חי ובועט, אבל שרגל עצמה כבר נמצאת במקום אחר. הסרט התמים, המצחיק והכל כך אמיתי הזה, הרחיק אותה, לפחות מבחינת מיקוד תשומת הלב, מהביצה העכורה והתוססת של העיתונות. אפשר לשער שהיא עוד תשוב.
מה היה בהן, בנוריקו ואלה, שדחף אותך להוציא את כל חסכונותייך על חיפוש אחריהן?
מה היה בהן, בנוריקו ואלה, שדחף אותך להוציא את כל חסכונותייך על חיפוש אחריהן?
"המטרה הראשונית הייתה להמשיך ולחוות את האושר והפנטסטיות שהיו טמונים בעבר, בילדות, במפגש עם עולמות אחרים, שלא האמנתי שאי פעם אגיע אליהם, ולהגיע ישירות לילדות שהיו חברות שלי, לתפיסתי. זהו כמובן מרדף אחרי הזמן האבוד, אחר הילדות, אחר ההבטחה לנצח שהחיים טמנו בחובם פעם. ניסיון לעצור את הזמן, להתריס כנגד הכיליון הצפוי, למרוד נגד ההתבגרות, הזקנה והמוות. למעשה מדובר בסרט אקזיסטנציאליסטי לעילא, ואקזיסטנציאליזם זו הדת שלי".
להיות עיתונאי זה קצת להתחבא. להיות בנעליים גדולות, לסקר, לחרוץ דינים, לעסוק באחרים. פה את לגמרי נחשפת.
"אני לא חושבת שלגמרי נחשפתי. הרי רוב הפרטים על חיי לא ידועים לאיש. מה שחשפתי פה זה מה שרציתי לחשוף. אבל כן, תפיסת העולם וראיית המציאות שלי עולות בבירור מהסרט".
ילדים? לא שלי
ברקורד של שרגל יש כמה אירועים שבהחלט עשו גלים, ולא רק בביצה העיתונאית. בשנת 2006 היא כתבה מאמר שבו הבהירה כי אין בכוונתה להביא ילדים לעולם. בראיון עיתונאי סיפרה כי החלטה זו התקבלה אצלה כבר בגיל שש וכי היא רואה בהורות סוג של מאיץ הזדקנות, פשיטת רגל פיזית, נפשית וכלכלית, וכי היא חשה רחמים על הורים. על פניו, זה נראה כמו סתירה ליחסה לילדות, שלה ובכלל, כפי שהיא באה לידי ביטוי בסרט. "מה הקשר?", היא הודפת את הטענה, "משום שאני אישית לא רציתי ללדת ילדים, ואיני מתחרטת על כך, ולו לרגע, אין לי יחס אליהם? אני אוהבת ילדים מסוימים מאוד מאוד. נטע, הילדה שבזכותה יצאתי למסע, ים־ים, האחיינית שלי, ועוד כמה. הילדים מהספרים כבר לא ילדים, כמוני למשל, וזו אולי השלמה עם המציאות, שלא לומר – התבגרות".
הסרט, כאמור, נעשה בתנאים שלא השאירו לו הרבה סיכוי להגיע למסך. "המציאות הכלכלית היא שאין לי כסף", היא אומרת. "זה סרט בהפקה פרטית לחלוטין. כל חסכונותי, פלוס כסף של חברת ההפקה קסטינה תקשורת, פלוס תורמת פרטית, צביה דושניצקי, ו־ 570 תומכים ב'הדסטארט'. כל העבודה האינטנסיבית שלי עכשיו, הקרנות הסרט בכל הארץ, נועדה למלא את הבור שהשאירה עלות הסרט. להחזיר את ההשקעה".
הסרט, כאמור, נעשה בתנאים שלא השאירו לו הרבה סיכוי להגיע למסך. "המציאות הכלכלית היא שאין לי כסף", היא אומרת. "זה סרט בהפקה פרטית לחלוטין. כל חסכונותי, פלוס כסף של חברת ההפקה קסטינה תקשורת, פלוס תורמת פרטית, צביה דושניצקי, ו־ 570 תומכים ב'הדסטארט'. כל העבודה האינטנסיבית שלי עכשיו, הקרנות הסרט בכל הארץ, נועדה למלא את הבור שהשאירה עלות הסרט. להחזיר את ההשקעה".
אז איך יוצרים דוקומנטריים עושים סרט אחרי סרט?
"יוצרים אחרים מקבלים/קיבלו/יקבלו תמיכה משלל המוסדות הרלוונטיים: קרנות הקולנוע השונות והערוץ שרוכש את הסרט שלהם. יש מכרזים ופרוצדורות להליך זה. יש לי כמה סרטים בעבודה - לא משנה כרגע על מה הם - ואני לא מחפשת סכום אדיר ולא כלום, אלא סכום סטנדרטי. הסרט הזה, למרות שהוא חובק עולם, נעשה בתקציב שרוך נעל. זו לא הדרך האופטימלית לעשות קולנוע, אבל זה מה יש".
אז אולי הדרך היא לשבת ולכתוב לאינספור גופים וקרנות, שערים לחיבוק שהסרט שלך קיבל.
"הטלוויזיה הישראלית על כל גופיה, קרנותיה, מגזריה וראשיה - לא מתעניינת בסרט שלי".
ומכאן שרגל עוברת לציניות, והמשפטים המושחזים יוצאים מפיה בקצב של אוטוסטרדה. "הטלוויזיה הישראלית משדרת רק סוגה עילית וסרטים דוקומנטריים חשובים ומרתקים וקופתיים עד מאוד על שלל מגזרים ומגדרים, ניצולי שואה, זמרי אירוויזיון, פלסטינים, חרדים, מזרחים, חוזרים בתשובה, חוזרים בשאלה, נושאים חברתיים, מהפכות, אנשי פריפריה מקופחים, נשים אתיופיות מושתקות, נשים בדואיות מושתקות עוד יותר, ומה לא", היא אומרת.
"הטלוויזיה הישראלית עושה מלאכתה נאמנה, ומראה לציבור רק דברים חשובים ובעלי משמעות שנעשו על ידי טובי הבמאים העובדים כאן. ואילו הסרט שלי הוא קטן ועממי, סרט ביכורים, ייתכן שבוסרי, העוסק בנתח תרבות פעוט שלא מעניין את אנשי הטלוויזיה, ובזיכרונות ילדות שרלוונטיים רק לכמה מאות אלפי אנשים שגדלו בישראל משנות ה־ 50 ועד היום, וגם למי שלא מכירים כלל את הספרים שבהם הוא עוסק.
הסרט שלי מעניין רק את מי שעוזבים את כורסתם ומגיעים לצפות בו באולמות, ולא את קברניטי הטלוויזיה. העובדה שאנשים בוכים, צוחקים ומתרגשים בסרט שלי, ואומרים לי דברים מקסימים לאחר הצפייה - אינה רלוונטית. הטלוויזיה הישראלית מגינה על ציבור הצופים בבית מפני הסרט שלי, ועל כך אני מודה לה ומעריכה את פועלה עד מאוד. יישר כוח. אני נהנית עד מאוד מהמסעות שלי עם הסרט ברחבי המדינה. כן ירבו".
"הטלוויזיה הישראלית עושה מלאכתה נאמנה, ומראה לציבור רק דברים חשובים ובעלי משמעות שנעשו על ידי טובי הבמאים העובדים כאן. ואילו הסרט שלי הוא קטן ועממי, סרט ביכורים, ייתכן שבוסרי, העוסק בנתח תרבות פעוט שלא מעניין את אנשי הטלוויזיה, ובזיכרונות ילדות שרלוונטיים רק לכמה מאות אלפי אנשים שגדלו בישראל משנות ה־ 50 ועד היום, וגם למי שלא מכירים כלל את הספרים שבהם הוא עוסק.
הסרט שלי מעניין רק את מי שעוזבים את כורסתם ומגיעים לצפות בו באולמות, ולא את קברניטי הטלוויזיה. העובדה שאנשים בוכים, צוחקים ומתרגשים בסרט שלי, ואומרים לי דברים מקסימים לאחר הצפייה - אינה רלוונטית. הטלוויזיה הישראלית מגינה על ציבור הצופים בבית מפני הסרט שלי, ועל כך אני מודה לה ומעריכה את פועלה עד מאוד. יישר כוח. אני נהנית עד מאוד מהמסעות שלי עם הסרט ברחבי המדינה. כן ירבו".
את חושבת שהיחס הזה של "הטלוויזיה הישראלית" אלייך היא תגובה ליחס שלך כלפי "הטלוויזיה הישראלית" כעיתונאית ומבקרת?
"ממש לא. הטלוויזיה הישראלית נטולת פניות. נימוקיה שקולים והגיוניים, והיא לא רוצה להראות חומרים גרועים ולא מעניינים על מסכיה".
את מכנה את הסרט שלך "גרוע", אבל אי אפשר למצוא אפילו מקום פנוי אחד בהקרנות.
"כבר הבנת שאני צינית. אני כרגע בתפקיד פרקליטו של השטן. מסבירה לך מה חושבים בטלוויזיה, כנראה, על הסרט שלי. את יודעת שאני אוהבת את הסרט שלי אהבת נפש. הסרט הזה הוא אני, הוא החיים שלי, דמי, חלבי, נפשי, כספי. הוא כל מה שאני".
חידת ולווט
במשך שנים התעקשה שרגל לכתוב את הבלוג שלה, ולווט אנדרגראונד, בעילום שם. זה היה אחד הסודות הנחשקים בברנז'ה העיתונאית. מי כותב את הדברים החותכים האלה? זו הייתה אחת החידות שכולם ניסו לפתור.
למה כתבת את הבלוג בעילום שם ושיגעת את כל התעשייה?
"מתוך אינסטינקט רגעי שזה הדבר הנכון לעשות. לא טעיתי. לא חששתי מכלום. הבנתי בחוש, כאמור, שרק כך הכתוב יישפט ללא פניות ודעות קדומות".
פנית לשיטת הכתיבה העצמאית בבלוג עוד לפני שהתחיל מבול הבלוגים. היית מחלוצי התחום. את יכולה לנבא מה יקרה בעתיד בעיתונות?
"אוי לא. אני לא רוצה לנבא. אין לי מושג מה צופן העתיד. אבל הבלוגרים לא יחליפו את העיתונאים. אגב, לא הייתי מחלוצי התחום, אבל אפשר לומר שהנגשתי אותו לאוכלוסיות שלא נחשפו אליו עד שהתחלתי לכתוב".
לפתוח בלוג על תקשורת זו אחלה דרך לנקום במערכת שלא העריכה את כישורייך כראוי, לא?
"לא. משאלתך עלול להשתמע שאני מבקרת עיתונאים כדי לנקום במערכת, ולא כך הוא. הרעיון הוא כזה: לא נותנים לי לערוך עיתון? הקמתי כלי תקשורת משל עצמי. לא נותנים לי כסף לסרט? אעשה את זה בעשר אצבעות. זה הכל. אני לא איזה נביאת זעם ולא מבינה אמירות כמו 'הטייקונים כותשים אותנו'. אני חיה בצנעה, קרובה מאוד בהווייתי ובהתנהלותי לסולידית, בלי החסכונות ובלי הידע בכלכלה. בגדול, אנשים צורכים הרבה יותר ממה שהם צריכים. אני הבנתי כמה בזבזתי בעבר ויודעת היום שאפשר וצריך לחיות אחרת. לא שאני מאושרת מהחישובים האינסופיים של הכסף, אבל מרגע שיצאתי מהמערכת, ואני לא מוכנה לעבוד יותר בשביל אף אחד, אני לוקחת אחריות על התנהלותי הכלכלית, ומתנהגת בהתאם. אני מרוויחה בשנים האחרונות הרבה פחות ממה שהרווחתי כעיתונאית, ומעולם לא הייתי ממרוויחי ההון במערכות. רחוק מזה. אבל אני עצמאית, וזה סבבה. כמה זמן אוכל להחזיק מעמד כך? לא יודעת. ראייה לעתיד לא הייתה מעולם הצד החזק שלי".
אבל הסכמת שהבלוג שלך יהיה חלק מאתר מאקו.
"כן, הבלוג שלי מופיע גם במאקו כמה פעמים בשבוע, כמו שהוא מופיע אצלי. כמו שהאתר מקבל טקסטים מכל מיני אתרים אחרים, כך הוא מקבל גם את הבלוג שלי. אין לי בוס או עורך. אני ספקית סחורה נתונה".
אז לא תצאי נגד קברניטי קשת, בעלת מאקו, או נגד תוכניות שהיא משדרת.
"זה לא עלה לדיון מעולם. אין לי שום מגבלה על התכנים. אני משגרת את הפוסטים מדי יום והם רשאים לקחת מה שבא להם וכמה שבא להם. בגלל הסרט שעשיתי אני לא כותבת על שום תוכנית טלוויזיה של שום זכיין, אלא רק על אירועים בחדשות".
יש מצב שתעזבי את ביקורת התקשורת לטובת משהו שקרוב ללבך יותר? הרי המצאת את עצמך מחדש עכשיו.
"אם תספקי לי 6,000 שקל בחודש, אז כן. המשוואה די פשוטה, ואחזור עליה שוב: אני עצמאית. כדי להתפרנס בדוחק אני צריכה 6,000 שקל בחודש. אין לי דרך אחרת להשיג את הסכום הזה היום. עצמאים גם לא מקבלים דמי אבטלה. אין לי שום עתודות. החסכונות שלי מושקעים בסרט שראית.
המתמטיקה די פשוטה. אין פה פלפול מיותר. אני עדיין מפרנסת את הסרט ומשקיעה בו כסף מדי יום על שיווק, הפצה ועוד. שיווק עולה ים כסף ואני מממנת אותו מהעובר ולא שב שלי. אה, ואני גם יחצנית ממש טובה, מתברר. גם העיסוקים האלה גורמים לי אושר ושמחה וחדווה".