יש לי רעב לא מושבע לקריאת ספרי מסע. “חוש כיוון - עלייה לרגל לחסרי המנוח ומלאי התקווה", נכתב בידי גדעון לואיס־קראוס, שמספר כי הוא שואף להיות סופר (בינתיים פרסם ספר נוסף, "No Exit" בפורמט דיגיטלי). ספרו מגלה חוש הומור, כולל הומור עצמי רענן, מודעות עצמית, יכולת ניסוח קולחת וכנות לא שגרתית.
תרגום ספרו יצא לאור בשנה שעברה (מאנגלית: גבי סילון, סדרת “מסעות", עם עובד, 319 עמ'), אבל בחוזה העבודה שלי לא כתוב שאני חייבת לכתוב רק על ספרים שיצאו לאור השבוע.
הכותב, יהודי אמריקאי מניו ג'רזי, מפרט מסע עלייה לרגל שערך לאורך הקמינו דה סנטיאגו בצפון ספרד, עד לעיר סנטיאגו דה קומפוסטלה. הטקסט נקרא
כמכתב ידידותי נטול מבוכה, ובין ציוני הדרך (כולל סן פרנסיסקו, ברלין, אומן ואודסה) תופיע דמות אביו של לואיס־קראוס. אין ספק שיש הצדקה למסע
ברגל לאורך מאות קילומטרים בעקבי קדוש נוצרי, אם בסוף הדרך תחול התפייסות עם אבא שהוא רב, שהוא הומוסקסואל שיצא סוף־סוף מהארון.