הפתעה: "מלך, בלש" היא יצירה ספרותית נדירה מאת כותב אלמוני

חמש מאות מילים לא יספיקו כדי להתייחס ליצירה הספרותית הנדירה הזאת. הטקסט חובר בידי אלמוני או אלמונית, ואולי יותר מאדם אחד. מי שכתב את הספר הזה השיג באלמוניותו את חופש הביטוי. הוא בלתי תלוי בעובדות חוץ-ספרותיות. ובאמת, כל ניחוש לגבי זהות הכותב יהיה מיותר ביחס לעצם מעשה האמנות המעולה.
 

בן פול הוא שם בדוי והוא חלק מהיצירה. נגזרותיו יופיעו במרקמי הספר. חידות רבות ייוותרו בלא פתרון במהלך קריאה שתהיה להרפתקה טוטאלית, מענגת ומענה רגשית ומנטלית. הדחף להגיע לפתרון כלשהו, ואפילו לקוהרנטיות מלאה, יידחק לשולי החוויה. הוא ייוותר עד העמוד האחרון כגירוי זעיר שלא בא על סיפוקו, אלא נוסף לעוצמת החוויה המטרידה כולה. 

לפנינו יצירה ספרותית שמעצבת מצב נפשי. השקפת העולם הנובעת ממצב הנפש הזאת היא הגביש הקשיח ביותר ביצירה. ולכן הספר יונח בכבוד לצד יצירות משל ו.ג. זבאלד ויעקב שבתאי. שני הגדולים האלה, וגם תומס ברנהרד, מהדהדים בתוך הטקסט בצורה ובהלך רוח, ואף מוזכרים במשפט אחד. גם מרסל פרוסט מוזכר, ויש בכך היגיון, אם כי המספר מגלה שאין הוא אוהב אותו. מן הדפים עולה השקפת עולם הומניסטית, תרבותית, מבוססת על ידיעה רחבה. המספר הינו, לרוב, איש ספר מודע לעצמו, פטור מאשליות ומשעשע. זהו האדם היחיד שהייתי רוצה לשמוע ערב הבחירות הגורליות הקרבות.

“אני אוהב את הארץ הזאת אהבת נפש", מתוודה מלך, המספר הראשון. קריאת הספר מאתגרת, ובעליו אף רומז לכך כשהוא מתייחס לזבאלד: “[...] וגם אם זבאלד לא ציין זאת במפורש, ברור לכל קורא משכיל (זבאלד נועד למשכילים)[...]". הספר באמת אינו מציין “במפורש" יותר מהנחוץ כדי להצביע על עניינו המרכזי: אומות, עמים, מדינות ומוסדות מאמצים בקלות התנהגות רצחנית כלפי הנחוּת בעיניהם. בני האדם אכזריים עוד יותר כשהם מגובים במנגנון שלטוני.