עד הסוף המר

הכל היה מוכן - התפאורה הוצבה על מקומה, השחקנים החלו להתאהב ולהיאנח, ו - הגיעו לשומקום. ככל שהתקדמו הפרקים התברר שראיית המציאות השונה דרך עיני הנאהבים מקצינה עד כדי עלילות שונות ממש, ובעצם אינה מתעלה מעבר לגימיק. נוח סיפר א', אליסון זכרה ב'. אליסון סיפרה

שנוח אמר למה, נוח זכר שאליסון אמרה כמה. סחר בסמים השתרבב לפתע לתוך העניינים וכמו שבא ככה הלך. הפרק האחרון כבר הכעיס ממש. מי דרס

את מי, למה דרס, היה פה משהו בסגנון גטסבי הגדול? אליסון דרסה ונוח האביר לוקח על עצמו את האשמה? קולין, בעלה של אליסון, יורה באקדחו, או שהאקדח סתם נתלה על הקיר לאוורור וכל הפרק בעצם הוא רק מקפצה מסחרית לסדרת המשך? הלו, זה סדרת טלוויזיה, סלט ירקות או חידון?

גם "ממון" שיצאה לדרך בקול תרועה רמה סיימה את דרכה בצפצוף חלוש. השלאגר הנורווגי הגיע לארץ כחלק מהגל הסקנדינבי שהביא עמו יצירות משובחות בדרך כלל כ"הגשר", טרילוגיית "נערה עם קעקוע דרקון", סדרת המותחנים של הבלש הארי הולה פרי עטו של יו נסבו ועוד. "ממון" עסקה בכסף ושמה היה זהה ל"ממון" בתעתיק העברי - בנצרות זהו שמו של אחד החטאים המחייבים מיתה. המוטיב הדתי ריחף כל העת מעל: שוב ושוב אברהם העוקד את בנו אל המזבח הוזכר, ניחוחות של מסדר דתי עתיק עלו באף, ואיכשהו, ככל שהתדרדרה הסדרה אל סופה, התברר שלא מסדר דתי ולא בטיח. מדובר בדולרים. בסך הכל דולרים בכמויות, וזהו. מכוניות הידרדרו מצוקים, אנשים התאבדו באותו תאריך בהפרש ידוע מראש של חמש שנים, ומכל המסתורין הגדול נותר גירוד בפדחת והשאלה מה לכל השדים הוויקינגים רצו מאיתנו כאן.

צילום: יח"צ

"סאות'קליף" הבריטית כבר מעצבנת ממש. תושב עיירת חוף בריטית (עוד סדרה המתרחשת בעיירת חוף בריטית - הם כנראה מחזיקים את העיירות הללו לטובת צילומי סדרות)  תמהונית, לוקח רובה לידיו וטובח 15 מתושבי העיירה. למה? כובע. שוב רמיזות באוויר על התעללות מתמשכת כלפיו בילדותו בפייטון פלייס של הוד מלכותה, אבל הסבר פשוט לצופה הפשוט אין. המניעים נשארים בגדר הניחוש, האולי, הקריצה. העצב המופגן בעיירה אינו עצב. קצת דמעות מטפטפות, אבל היי, זה קורה. אז נרצחו 15 תושבים.  קורה בכל עיירת חוף בריטית. ניכנס לפאב הסמוך ללגום איזה פיינט?

"אקסטנט" של האלי ברי זכאית לתואר "אכזבת השנה". ברי, שהפיקה את הסדרה וגם מככבת בה, יוצאת למסע יחיד בן 13 חודשים בחלל, ולאחר חזרתה מגלה לתדהמתה שהרתה שם למעלה בשחקים. ברחמה, מגלים הצופים במהירות, גדל יצור  מעולם אחר שעתיד לשנות את פני האנושות. עד כאן החלק הברור ומעורר התיאבון.

מכאן ואילך, בערך מהפרק הרביעי, מתחילה "אקסטנט" לצנוח. ממדע בדיוני עשוי בטעם, בלתי מופרז, חסר צ'ובאקות שעירות למיניהן, יוצאת ברי למרדף מוזר אחרי היצור שהוצא מבטנה ומיד נראה כמו בן 13 שזקוק לתספורת. את המרדף - הנמתח כמו מסטיק - מלווה ברי בצווחות וביבבות בלתי פוסקות, מרמזת לאיזה משבר בלתי מובן בחיי הנישואים, מפקירה את בנה, ואט אט מתברר לצופה שהוא חלק מהיסטוריה בהתהוותה: לפניו אופרת הסבון הראשונה בחלל.

צילום: יח"צ

"אישה מכובדת", בכיכובה של מגי ג'ילנהול, לא משתייכת לקטגוריית הסדרות המתחמנות את הצופה. אם כבר, אפשר להכתיר אותה כאחת הסדרות המשובחות של השנה. משעשע, עם זאת, לראות כיצד כל אומה המשתתפת בסדרה זוכה מהיוצרים לאפיון משעשע ובלתי מכובד משלה. הבריטים ערמומיים ונועצי סכין בגב בנימוס מאופק. הפלסטינים רצחניים ואנסים. בני העם שצלב את ישו זוכים לטיפול מיוחד: הם אוכלים בידיים, ולוגמים מרק מהצלחת ברעש מציצה מזעזע קירות. דיאלוג בין שני ישראלים מידרדר לאחר לא יותר משני משפטים לצרחות הדדיות מחרידות. גניבת מגבות ופירוק כיורים טרם הוזכרו, אבל אם תהיה סדרת המשך, יש בהחלט למה לצפות. 

צילום: יח"צ

שידורי ליגת העל, ימי שני, ערוץ 1

שלושה חודשים אחרי שהצמד עמיחי שפיגלר את מוטי איוניר נכנס לנעליים הקטנות של יורם ארבל את דני נוימן, קשה לומר שהמהפכה החלה. דווקא איוניר, הפרשן, הוא יופי של סיפור הצלחה. יש לו הידע, הוא אמוציונלי, עובד מהבטן, אבל יודע למנן את הקריזות שלו באופן מדויק ואינטליגנטי שעובר לצופה. כבר לא תתפסו אותו מחזיק את הביצים בכיוון היציע. כשאיגייבור המיותר מסתבך ברגליים של שחקנים אחרים איוניר המעוצבן יגרום לצופים להתעצבן איתו בנימוס, בלי לקלל באופן מפורש את אמא של פאקו.

היינו יכולים להרוויח הרבה יותר איוניר אם היה לצדו מישהו לפינג-פונג משובח, אבל שפיגלר, למרבה הצער, לא מראה בינתיים את הסימנים שהוא יכול. שפיגלר היה הקפצה מפתיעה מעל דור הרסקינים ואוסף שדרי ערוץ 1 שנדחקו בעבר הצדה בידי האימפריאליזם הגרגרני של יורם ארבל, וזה לחלוטין בסדר. זה לחלוטין לא העסק של הצופים, מה גם שלא מעט צופים כבר היו מוכנים לראות שידורים בשפת האסקימו עד שארבל יידחק החוצה בחזרה. עד כדי כך שני אלה עצבנו.

אז שפיגלר לקח את המושכות וקפא. אני לא יודע למה הוא לא מעז. אולי הוא משקשק, אולי הוא לא הטיפוס. אין לו מיץ. אין לו חמימות. אין לו הומור. האזנתי לו כבר 20 משחקים ויותר, ואני לא יכול לזכור את הצנון הקריר הזה ולו פעם אחת צוחק. הוא לא חייב להיות מאיר איינשטיין השואג, שאפשר לדמיין אותו בקלות מפצח גרעינים ומשליך את הקליפות על הראש של מי שיושב שורה אחת מתחתיו ביציע. הוא קרוב יותר לרמי ויץ, שמצליח גם לשאוג וגם להיות מנומס, אבל זה רק מכיוון שהוא - שפיגלר - ילד מנומס. אולי זה הייחוס המשפחתי שגורם לו להתנהג ככה. מה שבטוח, לא לילד הזה חיכינו אחרי 2,000 שנות נוימן וארבל.