עוז זהבי וחן אמסלם מתפשטים על הבמה. או שלא. זאת צריכה להיות הכותרת של המחזמר "שיער", בהפקתו הישראלית החדשה, אך הלא מחדשת, של תיאטרון הקאמרי, שמעדיף ללכת על בטוח ולצמצם למינימום את רדיוס סיכוניו.
והפעם, הפקה מחודשת, פעם שלישית בישראל, של המחזמר "שיער". הבימוי הופקד בידיו של משה קפטן, אשף מיוזיקלס מיומן ומשופשף. על המשחק - מיטב כוכבי הפסטיגל בהווה ובעתיד: עוז זהבי (ברגר), חן אמסלם (שילה), מיי פיינגולד (דיון), דן שפירא (קלוד), מירב פלדמן (ג'יני), עידו רוזנברג (ווף) ועוד.
שתי סוגיות מנתרות לי למוח במהלך הצפייה בפרזנטציה המוקדמת שהתקיימה לצורך יחסי ציבור של המאורע: מדוע מחזמר, שהפך לסרט קאלט, זקוק לסוללת סלבס כדי להתניע מבצע שיווק? ומה היה כל כך דחוף לקאמרי למחזר שוב את המחזמר הנ"ל, ללא עיבוד מסתכן ופורץ גבולות? "זאת רק התכתבות", ממתן קפטן ציפיות, בפרזנטציה הראשונה של המחזמר. אך בפועל המחזמר ממוקם בדיוק באותה תקופה: שנות השישים - שהפכו לשנות הקשישים. ההמנון הוא של אותה מדינה (אמריקה). השירים אותם שירים שתורגמו לפני 44 שנים על ידי אהוד מנור (למעט השורה האלמותית: "בתולה שלא קיבלה אף פעם זין").
בכל זאת, מדובר במחזמר הקורא תיגר נגד הממסד, נגד השמרנות ונגד המלחמה - או לחילופין בעד השלום. יענו רוצים לומר בקאמרי: "שיער" רלוונטי לימינו ואפשר להסיק מסקנות עלינו. צוק איתן וכל זה. אבל על איזה מרד בדיוק מדובר?. מכתבי הסרבנים? פסטיבלי שאנטי? מסיבות טראנס? סמים?
התודעה החברתית הישראלית המתהווה, לא מתקרבת, ובוודאי שלא מאפשרת, מהפכה בסדר גודל של אותם שנים. מכתבי הסרבנים מושתקים. אמנים שלא מתגייסים מוחרמים, והסמים שרוב הצעירים צורכים, הם בעיקר סממנים למרד שפוף, ייאוש ובריחה מהווג'אראס.
האירוע הבולט ביותר שהתרגש במחוזותינו - שאולי הופך את "שיער" רלבנטי למצבנו - הוא המחאה החברתית שהתפרצה בקיץ 2011. ואולי במקום להקרין ארכיונים מוודסטוק תוך כדי, אפשר היה לתת כמה שוטים של אוהלים ברוטשילד.
כשנשאל קפטן על כל הנ"ל, הוא אומר שדווקא הריחוק של המחזמר, מאפשר לקבל תובנות. אולי. אבל תיאטרון אמור להעיר את הצופים, לפתוח אישוניו, לפקוח את עיניו, לא לעורר בו נוסטלגיה.
והרי לכם תוצאה מבדרת, אך ריקה מתוכן, שחינניותו היחידה בוקעת דווקא מהרקדנים האנונימיים, שמפליאים בנמברים מוקפדים, עוצרי נשימה, עד שנדמה שהם מתחרמנים מעצמם, ופחות מהאחווה המלאכותית ביניהם.
אז מה יש במחזמר שלא מביא שום פרשנות רדיקלית, חוץ מנוסטלגיה מתקתקה ואינסוף געגועים לתקופה שרק בני 70 פלוס זוכרים בבהירות? ובקיצור, סוג של מרק עוף מתובל היטב, שהכניסו שוב ושוב למיקרוגל, עד שאיבד את טעמו המקורי.
נכון. אפשר למחזר. אבל כמה אפשר? כלכלית זה אולי נכון. הבעיה היא בעיבוד, המתעקש להישאר בגבולות הזמן, המקום, והאווירה בה הם נוצרו, שנמוגו במצולות השכחה. אני אעדיף לראות שוב את הסרט של מילוש פורמן ולסגור עניין. לפחות להם היה שיער.
עוז זהבי בתפקיד ברגר, חן אמסלם בתפקיד שילה, דן שפירא בתפקיד קלוד, עידו רוזנברג בתפקיד ווף, מיי פינגולד בתפקיד דיון, מירב פלדמן בתפקיד ג'יני, אופיר צמח בתפקיד הד.