המסע לארץ כנען

ברזומה של בן כנען, שהיא גם ציירת ומעצבת תפאורות לתיאטרון, נכללים הספרים ”אם החיטה" (2006, הוצאת ספרא והקיבוץ המאוחד) ו"הקרקס הג־

דול של הרעיונות" (2011, הוצאת אחוזת בית), כמו גם עבודותיה לתיאטרון כגון ”מעגל הגיר הקווקזי" ו"מלכוד 22". היא הציגה תערוכות יחיד רבות של עבודותיה בארץ ובחו"ל וזכתה בפרסים רבים, בהם פרס היצירה לסופרים עבריים ע"ש לוי אשכול לשנת 2014, פרס קיפוד הזהב של תיאטרון הפרינג‘, פרס הבימה ופרס פסטיבל עכו. ב־2013 היא אף נכנסה לעולם המו"לות כאשר הקימה הוצאה לאור בשם ”קרקס הוצאה לאור".

”אני לא זוכרת את היצירות שלי. מה שנשאר לי מהן, אחרי זמן קצר ביותר, אולי חודש, זה זיכרון מעורפל שבמהותו הוא תחושה משוללת פרטים. אלה נמוגים ממוחי ברגע שנטשתי את העבודה. אני אומרת ’נטשתי‘ כי אני סבורה שיצירת אמנות זה לא משהו שמגיע לשלמות. בעצם ההפך הוא הנכון: לדעתי 

משהו יכול להיקרא אמנות מחמת המתח שהוא מייצר בין התיימרותו לשלמות ובין אי־השלמות שמתקיימת בו. במקרה שלי, אחרי שאני מצחצחת הלוך וצחצח את העבודה בניסיון להשלים אותה, אני מתחילה לארוב לרגע שבו היצירה לא תסתכל עלי, ואז אני בורחת.

”אני משערת שהפעולה הזאת מייצרת סוג של משבר ביחסים, וזה מה שגורם לי לשכוח אותה מיד. עם הנטישה שלי מתחילה תחושה דקה של זרות להזדחל בינינו, וזאת צומחת עד לשכחה. אני מוצאת קושי גדול לעורר בתוכי עניין כדי להגן או לבקר או לתקן את היצירות שלי. אני אדישה אליהן. אפשר לומר שהציורים שלי, התפאורות והספרים - כולם עבורי תינוקות שהופקדו למשמורת זמנית".

במרכז "הקרקס הגדול של הרעיונות", ספרה האחרון של בן כנען, ילידת  '63, עומדים כמה זקנים שנפגשים בבית אבות בירושלים ומקימים מקהלה שמ־

כניסה משמעות לחייהם. אחת הדמויות שמככבות בספר היא פינקי הופסה, צעיר מוזר שמצייר ציפורים נכחדות. ”פינקי הוא בחור בשנות השלושים לחייו, צייר, ביקורתי, ציניקן וישיר עד כדי גסות רוח, שמשמש עבורי סוג של סוכן ספרותי ומזכירה כללית", מתייחסת בן כנען לאופן שבו הפכה הדמות הספרותית לישות בפני עצמה. ”הוא משיב לעשרות מכתבים מקוראים ומנהל עבורי את התכתובת הנוגעת להזמנות ולמפגשים ספרותיים. בימים אלה אני שוקלת להטיל עליו גם הנהלת חשבונות והפקה של נסיעות בעולם לצורך הרצאות לפני קהל של קוראים, לאחר שכבר הוכיח את עצמו בהפקה של סיבוב הרצאות באיטליה לפני קוראים של ’הקרקס הגדול של הרעיונות‘, שמתחיל בסוף ינואר 2015.

”יש לי עליו הרבה ביקורת", מודה בן כנען, ”רק שאין לי שליטה אמיתית על הקיום שלו. יש לו כבר חיים משלו ואין דרך לדחוס אותו חזרה לקופסה. הקשרים 

שלו עם מה שקרוי ’העולם המציאותי‘ הם כל כך ענפים שגם אם אני אמות פתאום הוא ימשיך להתקיים. יש לו עמוד פייסבוק משלו, חשבון ג‘ימייל משלו וחשבון בנק משלו. ולמי שעלול לטעון עכשיו שאני לוקה בסוג מסוים של סכיזופרניה או לחלופין אופורטוניזם שיווקי, אני יכולה להשיב כי המציאות היא רק 

אידיאליזציה של הדמיון האנושי. האם מישהו יכול להוכיח שאנו כולנו קיימים שלא מתוקף הסכמה קולקטיבית?"

”תפאורה או עבודת תיאטרון היא במהותה איחוד של רעיונות מאנסמבל של יוצרים. העובדה שמוחות שונים חוברים יחד ליצירה משותפת היא פלא גדול. במרבית המקרים מתאימים את הנרטיב הרעיוני והעיצובי כדי שיתחבר באופן אורגני לרעיונות של היוצרים הנוספים בהצגה. כך עושים כולם. כך מתחוללת יצירה תיאטרונית שלמה. 

”בהצלחת השאיפה הזאת חשים בשלב שבו עוברים מחדר החזרות אל עבודה על הבמה שעליה כבר התפאורה והמוזיקה וכל מכלול המרכיבים. בהתחלה זה צולע עד כדי אימה. ברגע מסוים כל המוחות של כולם זונחים את השאיפה הפרטית וניאותים לחבור למוח הקולקטיבי.

”כשאני כותבת ספר, לעומת זאת, כמו עכשיו למשל, אני מרגישה לפעמים שאני צפה בחלל ריק. בחלל הזה אני שואפת לברוא עולם או להשלים את 

שחסר בו וליצור בתוכי תחושת ביטחון. גם כשאשיג את התחושה הזאת, זה לא אומר שאוהב את מה שכתבתי. וזה שלא אוהב את מה שכתבתי - לא בהכרח אומר שארצה לשנותו".

”זאת שאלה טובה שנשאלת לעתים קרובות. אני יכולה רק להשוות בין עבודות שעשיתי. אין לי מושג לגבי מקצועות כמו ראיית חשבון או מסחר. 

אני יכולה לומר בוודאות שיש דמיון בין מה שמפעיל יצירה של ציור או עיצוב ובין מה שמפעיל כתיבת סיפור. לפחות במקרה שלי, זה נוגע בניסיון לייצר 

מציאות חדשה או אולי למתוח את גבולות המציאות הקיימת ולהשתיל בה חוקים משלי. אם כך, ניתן לדעתי לקבוע שיש ליצירה אמנותית היכולת להתעלות מעל למלאכה אחרת"

”כל ספר הוא מסע תודעתי עבור מי שכותב אותו. עצם ההתחייבות הפנימית להתמיד בעבודה שיש בה משהו סיזיפי

היא כבר הרחבה של היכולות שלך."בספר ’אם החיטה‘, למשל, עוברת הגיבורה תהליך של  צמיחה תודעתית. הצמיחה שלה מחוללת שינוי עולמי. את 

הדרך הזאת עברתי איתה. את הנחמה שהייתי זקוקה לה בתקופה שבה גרתי בתוך הספר הזה - בראתי למען עצמי.אני חושבת שבעקבות הספר הזה הפכתי אדם שמסוגל ליותר חמלה.

”בספר ’הקרקס הגדול של הרעיונות‘ מצאתי את עצמי מתרוצצת במלחמת העולם השנייה ובהשפעות ארוכות הטווח של המלחמה על הדמויות. הספר הזה 

מספר סיפור של חמישה גיבורים עיקריים ועשרות דמויות אפיזודיות. חרף ידיעותי הנרחבות על המלחמה הזאת - כנראה מתוקף היותי בת לניצולי שואה - שילשתי וריבעתי את מאגר הידע הזה במהלך הכתיבה. אז יכולתי להתבונן על התקופה כולה מזוויות חדשות שלא הכרתי קודם לכן. יכולתי לנתח את המלחמה ההיא כתופעה כלל־אנושית ולפענח את רצח יהודי אירופה כהוצאה לפועל של אבולוציית הרעיונות של המערב".

בן כנען ידועה בסגנון כתיבתה הייחודי, שמאופיין בדמויות רבגוניות וצבעוניות, בדמיון חסר עכבות, בדימויים ומטאפורות עשירים ובקושי להבחין בין אמת לבדיה. ”סופרים שכותבים כמו כולם צריכים לחיות כמו כולם", היא אומרת כעת, ”כך שבשביל להצליח לכתוב כמו כולם, אני צריכה להצליח לחיות כמו כולם, 

ואת זה אני משתדלת לעשות כבר שנים בחוסר הצלחה ניכר. יש לי מזל שיש מספיק אנשים שמחבבים את הבדיות שאני כותבת.

”כשכתבתי את הספר ’הקרקס הגדול של הרעיונות‘, למשל, מה שרציתי לעשות זה להיות בשנות הארבעים בשואה כדי לגונן על אמי בת ה־6. זה באמת ובתמים מה שרציתי לעשות. הספר הוא רק תוצר לוואי. כשכתבתי, באותו הספר, על התנה־לות של להקת עורבים, עשיתי זאת כי רציתי שהתודעה שלי תיזרק לצורה אחרת של קיום. רציתי לחוות עורביות.

”המלכוד האמיתי הוא בבחירת הסביבה הנפשית שבה אתכנן להסתובב במהלך הכתיבה. אם קרה שבחרתי לכתוב על השואה, אני מוצאת את עצמי שוהה לאורך תקופת זמן ניכרת בתוך הטראומות האלה. זה משפיע באופן ישיר על חיי. ישנם סיפורים שאני דוחה את כתיבתם מחמת החלל שאתחייב לשהות בתוכו".

”בוודאי".

”הדמויות לא חוזרות על עצמן עד כמה שזה תלוי בי. אבל אפשר לתת גם תשובה נוספת לאותה שאלה: גם אנשים שאנו מגדירים אותם כ‘חיים‘ מתקיימים בתוכנו רק דרך היכולת שלנו לפענח אותם, להפנים את המהות שלהם ובמובן הזה האנשים האלה הם אנחנו. כך גם מה שאנחנו מכנים ’דמויות ספרותיות‘".

”הקולות שבאים לידי ביטוי בכתיבתי באים לידי ביטוי גם בחיי. בכתיבה אני קוראת להם בשם. מגדירה להם גוף. כל מה שאני כותבת זה אני".