רק אחרי שיוצאים מהסרט “שקופים", העוסק בעדה הבדואית בדרום הארץ, מבינים עד כמה התואר "סבלנית" הולם אותה. אכן, יש להם סבלנות של בדואים. הם ממתינים שיאירו את אפלתם, שיזעקו את זעקתם, הם לא יודעים איך לעשות זאת. הסרט מגולל את סיפורו של ראיד (מחמוד שלבי), צעיר בדואי שמשתחרר משירותו הצבאי וחוזר לכפר שבו גדל בפזורה, דרומית לבאר שבע. הוריו מצפים ממנו לממש את השידוך המיועד לו, למצוא עבודה מסודרת ולהיכנס לתלם.

אבל לראיד תוכניות משלו: הוא מעוניין להציל את עדר הצאן המשפחתי שעומד למכירה ולפתוח עסק לאירוח בדואי בדרך לאילת. העניינים מסתבכים כאשר הוא מתאהב בנופר (בת חן סבג), חברתו היהודייה של בן דודו סלימאן (אדם אל הוזייל). מושון סלמונה, תסריטאי ובמאי הסרט, נתקל בלא מעט חשדנות כשהחל לכתוב את התסריט. אבל הייתה בו הסבלנות והסלחנות שיש לבדואים.

נושא בכותרות

סלמונה, 44, נולד בבאר שבע. ב־ 2004 סיים תואר שני בלימודי תרבות וביקורת בלונדון. סרטו העלילתי הקצר "יום האב" (1998) השתתף בפסטיבלים וסרטו הדוקומנטרי "בשבילך זו מדרגה" (2003) הוקרן בערוץ הספורט. במקביל הוא עבד על מספר פרויקטים דוקומנטריים לטלוויזיה. סרט הביכורים שלו "וסרמיל" זכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל ירושלים ובפרס הראשון בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של סן פרנסיסקו ב-2008 .

איך הגעת לבדואים?

"התחברתי לנושא במהלך הליהוק לסרט הקודם שלי, 'וסרמיל׳. החיפוש אחר שחקנים לא מקצועיים היה בקרב בני נוער בדרום. כך התוודעתי לנושא שהיה אז בכותרות באזור הדרום, זוגות מעורבים של בדואים ויהודיות. מרבית השיח סביב הנושא היה נגוע בדעות קדומות, פחד וחשדנות. היה בזה משהו שמיד עורר את הסקרנות, בעיקר כיוון שמילדותי בבאר שבע לא זכרתי שהתושבים הבדואים בנגב התערו באופן כה נוכח בחיי התושבים היהודים. עניין אותי התהליך שהביא לכך. ככל שהעמקתי בתחקיר ולמדתי על המציאות של חיי הבדואים בדרום, כך גם למדתי על העוול המתמשך כלפיהם. למדתי גם על הדמיון שלהם לאוכלוסייה היהודית מהשכבות הסוציו-אקונומיות הנמוכות. גיליתי שאומנם יש מגוון רחב של פרטים וקהילות, אבל להזנחה ולהתעלמות פנים דומות. החלטתי שהסיפור צריך לקבל את נקודת המבט של הקהילה הבדואית, אבל גם להביא את הדמיון הרב לקהילה היהודית. רציתי לספר סיפור אהבה שיתרחש על רקע המציאות שלמדתי להכיר".


מתוך הסרט. צילום: יח"צ

איך מצאת את השחקנים?

“הליהוק ארך למעלה משנה. רציתי שחקנים לא מקצועיים ונעזרתי בחיפושים אחריהם בעבד אלאסד, במאי תיאטרון מלקיה. תחילה היינו בחוגי תיאטרון, במתנ"סים, אבל מהר הבנו שיש בערך שני חוגים כאלה אצל הבדואים. המשכנו בשיטוט ברחובות הערים והכפרים בדרום. הצענו לאנשים ברחוב לגשת לאודישן לסרט קולנוע. באופן טבעי נתקלנו בחשדנות. זו הייתה משימה לא פשוטה. אדם אל הוזייל, שמשחק תפקיד ראשי, נמצא בסיום אותה שנה. היה לנו הרבה מזל. טלפון בסופו של יום סיורי לוקיישן בכפרים בדרום הביא אותנו לרהט, לביתו של אדם. הוא חיכה לנו והביע רצון גדול לקבל תפקיד בסרט".  אדם הוא בנו של כדורגלן העבר שפיק אל הוזייל. הוא גדל ברהט והתחנך בקיבוץ שובל. העברית שלו טובה לא פחות מהערבית.

אכזבה מהמדינה

 "אשמח שהסרט יגיע לקהל רחב ככל שניתן", אומר סלמונה. "בראש ובראשונה הוא מספר סיפור אהבה. אהבתם של ראיד ונופר, אבל גם אהבתו של ראיד לתרבות הבדואית ולמסורת, שהולכת ונעלמת. זו מציאות קרובה מאוד גיאוגרפית, אבל לעתים נדמה שרחוקה מאיתנו, היהודים, שנות אור".

הבדואים הם לא המיעוט היחיד שקולו לא נשמע בארץ.

"בהחלט. מעבר לאופן שבו הרוב היהודי, באמצעות מוסדות השלטון, מתייחס למיעוטים, מדובר גם בכלי שלטוני. כלל המיעוטים מופרדים, מעשה הפרד ומשול, למרות - ואולי בגלל שבמקרים רבים רב המשותף על המפלג. הם יכלו לייצר כוח שמאיים על ההגמוניה היהודית".

איך הבדואים קיבלו את תהליך עשיית הסרט?

"אני מניח שהחשד העיקרי נבע מהצורך לצלם בלוקיישנים אמיתיים, בכפרים. עבורם זה נראה בהתחלה כמו משהו שמייצג שלטון. מרגע שהם ראו שחלק גדול מאנשי ההפקה היו בדואים בעצמם, החשש התפוגג".

מהחוויה שלך, איך הבדואים מתייחסים ליהודים?

 "נדהמתי מהחשש שלהם, מהדעות הקדומות כלפיהם. יש שם גם אכזבה עצומה מהמדינה. כשאני גדלתי בדרום, במוסך של אבא שלי חגגנו שמחות יחד עם הבדואים. נדמה לי שהצלחנו, הרוב היהודי כאן, לגרום לכך שקהילה שלמה תהיה מנוכרת כלפינו. וזו קהילה שתנאי הפתיחה במערכת היחסים עמה לא הצריכו חשדנות ועוינות. עכשיו כבר המציאות הרבה יותר מורכבת, ויהיה קשה בהרבה לתקן אותה".