מוזיקה לא פועלת בחלל ריק. מוזיקה משקפת תהליכים חברתיים, פוליטיים, כלכליים, תרבותיים. ולא רק המוזיקה שנוצרת מעניינת, אלא אולי בעיקר המוזיקה שמתקבלת, שמתחבבת, המוזיקה שאנו מאמצים לחיינו והופכת לחלק מפס הקול שלנו. לכן מעניין תמיד לסקור את השנה שהייתה דרך האלבומים שראו אור, ולנסות להבין מה היה לנו (זוכרים שהייתה כאן מלחמה בקיץ?).
שני מגזינים טובים, מוג'ו ו-The Drift, בחרו ב"Morning Phase" של בק כאלבום השנה שלהם. אישית, אני לגמרי מסכים, אבל מה שמעניין במיוחד זו דווקא האקלקטיות של הבחירות השנה. המגזין רולינג סטון בחר דווקא ב-"Songs of Innocence" של U2. מעבר לאוקינוס, הטלגרף הבריטי הציב בראש הרשימה שלו את "x" של אד שיראן. טיים אאוט ניו יורק בחר ב"It's Album Time" של טוד טרג'ה, אבל טיים אאוט הלונדוני סימן את "צרות בגן עדן" של La Roux.
כמו בכל אחת מהשנים שחלפו מאז החלה המאה ה-21, גם השנה אין תמימות דעים. אין בחירה גורפת באלבומים בולטים ומרשימים במיוחד (אמנם האלבום של The War on Drugs הגיע אל המקום הראשון בכמה וכמה עיתונים, אבל היו כאלה שגם נכנסו בו חזק).
ומכיוון שכך, הנה עשרת האלבומים שעשו לי אישית את השנה. מדי שבוע נגדש התא שלי ברדיו בעשרות ומאות סינגלים ואלבומים מהארץ והעולם. ובכל זאת, בציר 2014 שלי כולל כמה שכנראה יישארו חברים שלי גם בשנים הבאות.
מקום 10: שון קארי - Range of Light
המתופף של להקת בון איבר הוציא השנה תקליט סולו שני ומקסים ביופיו. קארי חוזר אל נופי ילדות, הרי סיירה נוואדה שבקליפורניה, אל הערפילים, השקיעות והפרידות. מכיוון שמדובר במתופף, לקצב יש מקום דרמטי בתקליט הזה, אבל קארי מושפע גם ממלחינים מודרניים יהודים מינימליסטים (סטיב רייך, פיליפ גלאס), ומלהקות משנות התשעים (גראנדדי, מרקורי רב), כשסביבו חבורה מרשימה של נגנים (ביניהם, גם ג'סטין ורנון, המנהיג של בון איבר). יופי של אלבום בכל המובנים.
רצועה מומלצת לתה של אחר הצהריים, לפני השקיעה: Crown the Pines.
מקום 9: Are We There - Sharon Van Etten
אסופת שירים אישיים, חלקם הולכים על הקו הדק שבין כאב להומור, שירים כנים, חשופים ויפים מאוד. האלבום הרביעי של היוצרת-זמרת, בת ה-33, מניו ג'רזי מקרב אותה אל הצמרת הגבוהה של כותבות השירים בעולם, איפשהו בין ג'וני מיטשל לקאט פאואר.
שיר לקחת הביתה בליל חורף קר: Taking Chances.
מקום 8: St. Vincent - St. Vincent
אנני קלארק קוראת לעצמה סנט וינסנט. היא מטולסה, אוקלהומה, ותוך שבע שנים הוציאה ארבעה אלבומים, ועוד אחד במשותף עם סולן ומנהיג טוקינג הדס, בעבר, דייויד ביירן. סנט וינסנט, בת 32 בלבד, הייתה חברת ההרכב המצוין פוליפוניק ספרי, וחרשה את אמריקה עם סופיאן סטיבנס.
החדש שלה מציב אותה במקום חדש וגבוה. מקבץ של 11 שירים, שמותחים קווים בלתי נראים בין אלקטרוניקה, רוק וקייט בוש. הייתי שמח לראות אותה על במת המשכן לאמנויות בתל אביב.
שיר לשים ברקע, בסוף היום: Psychopath.
מקום 7: This All Is Yours - alt-J
האלבום הקודם מיקם אותם גבוה מאוד ברשימת הדברים הכי טובים שקרו במאה ה-21, והשנה אלט ג'יי המשיכו להיות משהו שפועל מחוץ לזמן ולמקום. אחרים, שונים, חריגים, חדשניים. חומקים ללא הרף מנסיונם של מבקרים נואשים להגדיר את מה שהם עושים.
שיר שבכל זאת מאפשר להבין מה זה הדבר הזה: Hunger Of The Pine.
מקום 6: Harlequin Dream - Boy & Bear
בוי אנד בר האוסטרלים הם שילוב של השפעות מהרבה דברים שאני אוהב, כמו הצארז של קולורדו, מידלייק מטקסס ופליט פוקסס מסיאטל, עם הרבה השפעות משנות השבעים והרמוניות מקסימות.
שיר שיעורר בכם תחושה שהשנה היא 1977: Southern Sun.
מקום 5: מארק לאנגן - Phantom Radio
מרק לנגן הוא כנראה האיש הכי חרוץ בתעשיית המוזיקה. עם קול שאי אפשר לפתח מולו נוגדנים, הוא זז ממקום למקום, ויוצר, ויוצר, ויוצר, והשנה באופן מפתיע ביותר (אותי זה הפתיע, לפחות), הוא הצליח להתעלות על עצמו ולרקוח תמהיל מעולה של רוק חם ומקלדות אלקטרוניות, סביב שירים שמדברים על הדרך הארוכה למטה, אל תחתית הביבים, והעליה בחזרה אל האוויר הצח, אוויר הפסגות. אלבום מעולה של אמן נפלא, שבקרוב יגיע (שוב) להופעות בישראל.
בלדה שפוגעת ישר בלב: Torn Red Heart.
מקום 4: אנטלרז – Familiars
עוד להקה אמריקאית, הפעם של חבר'ה יהודים מברוקלין. האלבום הזה, השלישי שלהם, כרגיל, הוא אלבום קונספטואלי. אחרי שהקודם עסק בסיפור אהבה בין מטפל העובד בהוספיס לבין חולה סופנית, החדש של האנטלרז בונה פסקול לסרט נדודים שמעולם לא צולם, עם תשעה המנונים לבודדים, תשע בלדות ארוכות שמבצע באופן שובה לב הסולן פיטר סילברמן. יופי ועצבות, חום וחוכמה, גיטרה וחצוצרה לילית, יש ביצירות הקטנות והמהדהדות של האנטלרז.
שיר להתייחד איתו בלילה: Revisited.
מקום 3: Lost In The Dream - The War on Drugs
החלומיות, הטקסטים המהורהרים, הגיטרות הנפלאות, תחושת האמריקנה, ההשפעות של ספרינגסטין, טום פטי, בוב דילן. העטיפה היפהפייה, המושלמת, כמו ציטוט מצולם של ציור מאת אדוארד הופר. כל אלה, ועוד, שייכים לאחד התקליטים הכי יפים של השנים האחרונות.
'Lost In the Dream' הוא אלבום נדיר, כי יש לו התחלה אמצע וסוף. הוא בנוי להפליא. לא משהו שכיח במאה הנוכחית. זהו האלבום השלישי של להקת הרוק מפילדלפיה, וכמו במקרה של בק, גם כאן, ככל שמקשיבים יותר, רוצים להקשיב לו עוד יותר. ושוב. ושוב.
שיר לחבק במיטה: Under The Pressure.
מקום 2: Benji - Sun Kil Moon
איזה כיף היה לקבל את אחת הלהקות הנפלאות בעולם, שגם הוציאה אלבום אדיר השנה, בזמן אמת, בהופעה אצלנו, במועדון בארבי. "בנג'י" נבחר כאלבום השנה במקומות רבים. למעלה מעשר שנים אחרי שהוקמה ויצאה לדרך, להקת סאן קיל מון מצליחה לחרוג (קצת) ממשבצת האלטרנטיב למבינים בלבד, עם אלבום שמצד אחד מדבר על אימה, פרידה ומוות, ומצד שני הוא יפה כמו חלום, עם שירים שיש להם שמות כמו "ראיתי את הסרט", "המנגינה לעולם נשארת'", "אני לא יכול לחיות בלי האהבה של אמא שלי", "אני אוהב את אבא שלי" ו"ריצ'רד רמירז מת היום מסיבות טבעיות".
שיר שמגרש את החושך: Truck Driver.
מקום 1: בק – MORNING PHASE
אמריקנה מהורהרת, פולק רוק רך, מתוזמר, מהורהר, מעורער. בק יצר אלבום-אח ליצירת המופת שלו מ-2002, "סי צ'יינג'". קצת לפני שחגג ביולי האחרון יום הולדת 44, הוא הוציא אלבום מושלם. איטי, מלנכולי, צבעוני. אם מדובר היה בציור, זה היה ציור אימפרסיוניסטי של קלוד מונה. אם מדובר היה בסרט, זה היה סרט מושלם של וים ונדרס. "מורנינג פייז" הוא אלבום זריחה, בדיוק הרגע הכי חשוך לפני עלות השחר, כשפסים של אור שולחים אצבעות ארוכות אל תוך האפלה. מקסים, מלודי, עם פזמונים מובהקים, נגינה ושירה נפלאות, תקליט שנוגע ופוגע, ויישאר איתנו הלאה, והלאה, והלאה. זיכרון נהדר משנה לא פשוטה. אלבום מופת. אלבום השנה.
שיר שמאיר את היום: Heart is a drum.
*** וחוץ מזה
הרנסנס של הוויניל השחור קיבל תאוצה השנה. בארצות הברית עלו מכירות התקליטים בלמעלה מ-200 אחוז. הקהילה של חובבי המוזיקה, שרוצים את המוזיקה שלהם פיזית, בתוך קרטון גדול, ומחולקת לצד א' וצד ב', הולכת וגדלה. בארצות הברית בלבד נמכרו שמונה מיליון תקליטים ב-2014. "לאזארטו" של ג'ק ווייט נמכר בכמעט 80 אלף עותקים (40 אלף בשבוע הראשון לצאתו). הלהקה האנגלית ארקטיק מאנקיז מכרה 40 אלף עותקים מ"AM" שלה, שבכלל יצא ב-2013. לנה דל ריי עם "Born To Die", ובק עם "Morning Phase", גם נמכרו יפה בגזרת התקליטים.
אותה תופעה גם בממלכה המאוחדת. בבריטניה נמכרו יותר ממיליון תקליטים השנה – שיא שלא היה כדוגמתו מאז 1994. האוסף הכפול החדש של דייויד בואי, "Nothing Has Changed", ופינק פלויד עם "The Endless River", נמכרו טוב במיוחד. באנגליה, תקליט הוויניל הנמכר ביותר, כבר שנה שניה ברציפות, הוא "AM" ואחריו ג'ק ווייט. בבריטניה נמכרו 1.2 מיליון תקליטים – הכי הרבה מאז 1996, השנה של "דה סקור" של הפוג'יז , "Endtroducing" של די ג'יי שאדו ו"Odelay" של בק. אגב, רבע מרוכשי התקליטים בעולם הם בני 18 עד 25.
בישראל עדיין לא ממהרים להצטרף לגל החדש ולהוציא אלבומים חדשים על ויניל, אבל בחברת NMC מתכוונים להוציא על תקליטים יצירות מופת ישראליות מן העבר - הצ'רצ'ילים, החלונות הגבוהים ותמוז. סביר להניח שהביקוש הנאה יוליד עוד הדפסות מחודשות לתקליטים ישנים, ואולי בסוף גם ניישר קו עם העולם.