בחירות 88': כהנא צדק?
בבחירות 1988 היינו בני 12. במרכז המסחרי בבית הכרם יכולת למצוא דוכנים של מפלגת העבודה, מפ"ם, ליכוד ולפעמים גם של המפד"ל, סטיקרים ופוסטרים הודבקו על בגדי הילדים, על מכוניות, קירות בניינים ועל חלונות הראווה של חנויות בגדים דהויות במרכז המסחרי. בתקופה הזו למדתי את השיעור הראשון על בני אדם ופוליטיקה. ברחוב הגיא היה לנו שכן קצת יותר מבוגר מאתנו. הוא לא היה מיודד במיוחד עם בני כיתתו, ולרוב הסתובב עם הנערים הצעירים יותר ברחוב.
הוא היה אוהד שרוף של בית"ר ירושלים, הוא היה קרוב למסורת ונהג לבקר בבית הכנסת, אך הדבר שחיבר בינינו היה בקיאותו המדהימה בפוליטיקה. הוא שפע ידע, לפעמים היה מצטט לך התבטאויות של שמעון פרס או מנחם בגין משנות השבעים וסיפורים מימי אלטלנה. הוא רצה להיות מעורב בפעילות פוליטית; אך יותר מאשר רצה בית אידיאולוגי, הוא חיפש כמו רוב הנערים מעין בית חברתי. הוא הצטרף לנוער ר"צ שבשנות השמונים הצטייר כמקום הנוצץ ביותר, אך לא התערה שם, הוא הסתופף בחוגי החוגי השומר הצעיר ובאירועים של מפ"ם אך לא מצא את מקומו. והזמן חלף.
בבחירות 1988 היינו בני 12. במרכז המסחרי בבית הכרם יכולת למצוא דוכנים של מפלגת העבודה, מפ"ם, ליכוד ולפעמים גם של המפד"ל, סטיקרים ופוסטרים הודבקו על בגדי הילדים, על מכוניות, קירות בניינים ועל חלונות הראווה של חנויות בגדים דהויות במרכז המסחרי. בתקופה הזו למדתי את השיעור הראשון על בני אדם ופוליטיקה. ברחוב הגיא היה לנו שכן קצת יותר מבוגר מאתנו. הוא לא היה מיודד במיוחד עם בני כיתתו, ולרוב הסתובב עם הנערים הצעירים יותר ברחוב.
הוא היה אוהד שרוף של בית"ר ירושלים, הוא היה קרוב למסורת ונהג לבקר בבית הכנסת, אך הדבר שחיבר בינינו היה בקיאותו המדהימה בפוליטיקה. הוא שפע ידע, לפעמים היה מצטט לך התבטאויות של שמעון פרס או מנחם בגין משנות השבעים וסיפורים מימי אלטלנה. הוא רצה להיות מעורב בפעילות פוליטית; אך יותר מאשר רצה בית אידיאולוגי, הוא חיפש כמו רוב הנערים מעין בית חברתי. הוא הצטרף לנוער ר"צ שבשנות השמונים הצטייר כמקום הנוצץ ביותר, אך לא התערה שם, הוא הסתופף בחוגי החוגי השומר הצעיר ובאירועים של מפ"ם אך לא מצא את מקומו. והזמן חלף.
יום אחד ראיתי אותו ברחוב שלנו לבוש בחולצה הצהובה של כהנא. הוא בדיוק חזר מאירוע במרכז הארץ ואיזה מרץ וחדווה ניכרו בתנועותיו. דיברנו על השינוי שחל בו והוא הסביר לי את תובנותיו בקשר לערבים, דיבורים שמעולם לא התקרב אליהם בעבר, אך בעודי מקשיב לו - ולפעמים מטיח בו מהיגדי השמאל הציוני – הבנתי שאינני נסער עכשיו, וגם לא באמת שופט אותו, שלמעשה בעודנו מתווכחים על פוליטיקה אני תופס שמשהו לגמרי אחר מתרחש כאן.
חזרתי הביתה מהורהר ומיד צלצלתי לבסון. בסון היה חברי הטוב ביותר והבין הן בפוליטיקה והן בבני אדם. באותם ימים בסון, איל ואני הובלנו ביחד את רשימת מפלגת העבודה בבחירות בבית הספר. אני הייתי במקום הראשון ובסון ואיל, שדי התקוטטו בהתחלה, הגיעו בסוף למעין הסכם רוטציה באשר למקומות השני והשלישי. הכנו שלטים, ופוסטרים, נשאנו נאומים בעצרות בחירות באולם ההתעמלות ובכיתה שלנו, והיינו נחושים לנצח. מולנו עמדה רשימת הליכוד והחלוקה בבית הספר היתה ברורה: האשכנזים היו בעבודה ובר"צ, והמזרחים בליכוד.
סיפרתי לבסון על שכני שהוא הכיר באופן רופף למדי, ובסון מיד זיקק את הרהורי: אין לזה קשר לפוליטיקה. הוא הגיע לכהנא כי שם קיבלו אותו ונתנו לו תחושה שהוא רצוי, שהוא חלק מהם. בר"צ ובכל התנועות וודאי התנהגו אליו בהתנשאות כי הוא שונה מהטיפוסים הרגילים שם. בעודי מדבר עם בסון הבנתי מדוע הזדהיתי עם הצעד של שכני.
גם אני הייתי פעם בשומר הצעיר. ולמען האמת לא היה מקום מנוכר ושמרני יותר מאשר השומר הצעיר, חשת שהחברים מהנדסים אותך להתנהג כמו כולם, שכל חריגה מהנורמה היא בגדר פשע ושאתה כל הזמן נשפט ומורשע. אחרי שנה בשומר הצעיר הוגשה לי עצומה החתומה על ידי רוב חברי הסניף: בעצומה פורטו פשעי ובסופה הם הודיעו שהחליטו להדיח אותי מהתנועה. טוב, לא הייתי הנער הנחמד בעולם ואכן הייתי אלים, קללן וקצת משולח רסן, אבל אם נודה על האמת גם לא הייתי מקרה קיצוני במיוחד. אחרי כמה שנים כאשר בסון ואני שוב דיברנו על המקרה הזה אמרתי לו: "אם אני הייתי שם כמו כתם שחור על המפה הלבנה, תאר לך איך הוא חש במקומות האלה".
שמונה שנים חלפו ובאוקטובר 1996, כשהיינו בני 19, ארגנו עצרת בכיכר ציון. העצרת נועדה לציין שנה להפגנת ההסתה שבה רבין הוצג במדי ס.ס. ושם למעשה הותר דמו. הרעיון לעצרת התגבש בפגישת חברים מקרית, ומשם קבוצה של צעירים ללא מפלגות, ללא תנועות וכמעט ללא כסף החליטה לערוך עצרת המונים בכיכר ציון בירושלים. לא ידענו שום דבר על הפגנות, לפגישה שנקבעה עם צמרת המשטרה בירושלים אף אחד מאתנו לא הגיע, כשאמרו לנו שאנחנו צריכים לשלם למגן דויד אדום אמרנו שאין כסף, כשהרעיון החל לצבור תאוצה פוליטיקאים ממפלגות השמאל לחצו עלינו לנאום בעצרת אחרת, הם רמזו שלא ישלחו אוטובוסים עם מפגינים, אבל סירבנו לכולם.
אז הסתובבנו המון בעיר, הצפנו את לוחות המודעות בירושלים בכרזות "שנה להסתה" וביום שבת המדובר, ה-6.10.1996, למעלה מ-5000 איש הצטופפו בכיכר ציון בירושלים. התקשינו להאמין שזה קורה. בשלב מסוים עלה לבמה אריה עמית מפקד המחוז ופחדנו שהוא יפסיק הכול כי לא באמת היה לנו רישיון. שני נאומים בעצרת עוררו תשומת לב רבה: הנאום של יובל רבין שדיבר על אביו וההסתה שקדמה לרציחתו, והנאום של הבחור הצעיר שדיבר מיד אחריו. הבחור הזה היה בן 23, ובנאומו התוודה שנכח בהפגנת ההסתה ההיא וקרא את הקריאות הללו. הוא לא שינה את עמדותיו הפוליטיות, הוא האמין בראש הממשלה נתניהו, אך בנאומו הביע חרטה על אווירת ההסתה כנגד יצחק רבין שלה היה שותף. אותו בחור שבסוף ההפגנה לחץ את ידו של יובל רבין היה שכני מרחוב הגיא.
בחירות 84': חופרים תעלות באוויר
מבחירות 1984 אני זוכר רק את התעלה שחפרנו ואיזה לילה אחד שחפרנו והגענו הביתה רק אחרי ששידורי התעמולה החלו. זה לא נגמר טוב עם ההורים. התעלה שלנו נחפרה בין הוואדי ובין הבניין של רחוב הגיא 10 שניצב בדיוק מול הבניין שלנו. האדמה הייתה קשה ומלאה באבנים ובזרדים שמגעם היה כשל גלד ועקצו את העור שהתאדם ללא הרף. מסביבנו עמדו עצי ברוש ואקליפטוס והסוו אותנו מהעולם. חפרנו עם כפפות, עם כפות מרק, ובידיים שלנו וציפורנינו התמלאו בוץ ולפעמים דם. הייתה לנו סיבה טובה לחפור את התעלה: היו לנו אויבים מסוכנים במגדלים הגבוהים, שני בניינים שניצבו בסוף גבעה קוצנית שמעל לרחוב הגיא. הילדים מהמגדלים הגבוהים מעולם לא היו קבוצה מובחנת - היו שם כמה שמות, איילון ונריה אחיו - אלא חבורת אויבים ערטילאית וגמישה.
התעלה אמורה הייתה להוביל אותנו אליהם.
הכול החל כשהם תפסו את אורן בוואדי ביום שישי בעודו מתהלך לו בבגדיו הלבנים, והכריעו אותו והצמידו את כתפיו לאדמה הבוצית והכו אותו. אחרי שהסתלקו הוא קם על רגליו וגילה שכל בגדיו כוסו בכתמי אדמה. הם לא העלו על דעתם איזה גורל הם מועדים לו (גם אני לא ידעתי) כשיחזור לביתו ובגדיו מוכתמים בבוץ.
הוא סיפר לי על המתקפה שלהם רק בחלוף שבועות רבים. האמנתי לו. אולי הוא שיקר. היום אני די משוכנע שהוא המציא הכול. ואולם כששמעתי אז על המכות שספג חמתי בערה, רציתי לעלות לבניינים הגבוהים ולנקום בהם. אבל הם היו רבים וחזקים מאתנו וממילא השתכפלו בדמיוננו עד לאין סוף. ואנחנו רק שני ילדים מרחוב הגיא 7 שביניהם מפרידה שנה אחת: הוא בכיתה ג' ואני בכיתה ב'. כל אחד מאתנו רצה חברים אחרים, בני כיתתו, ובכל פעם שמישהו מאתנו השיג כאלה, הוא עשוי היה להיעלם לזמן מה ולהתבשם מעלייתו בסולם החברתי עד המפלה שתמיד המתינה לנו אי שם. מיהרנו לבגוד זה בזה ומיהרנו למחול. שנינו רצינו להיחלץ מהברית הזו שנרקמה בלית ברירה, אבל תמיד חזרנו אליה, הרי לא היה לנו משהו אחר. השלכנו את יהבנו על התעלה הזו, שאמורה הייתה להובילנו בחשאי אל תוככי המגדלים הגבוהים שעמדו בערך קילומטר מאתנו, שם נפתיע את אויבינו ונכה בהם.
יום אחד לאחר לאחר שחפרנו קרוב לחודש עבר ליד התעלה אחד מילדי המגדלים הגבוהים. הוא לבש חולצה של קישקשתא ומכנסי אדידס צמודים ונראה חסון ושרירי. "איך זה שאתם יושבים כאן כמו טיפשים?", הוא שאל ונעצר כעשרה מטר מאתנו. ישבנו שם ושתקנו, חשנו שסודנו התגלה מוקדם מדי ועכשיו הוא יספר לחבריו על התעלה והם יגיעו לכאן בלילה ויעלימו אותה. הוא השתהה במקומו כאילו חיפש משהו. פתאום מבטו התמקד בתעלה, "אתם משחקים קלפים?", שאל. כה הופתענו מהשאלה עד שנאלמנו. הוא בחן אותנו עוד רגע, הפטיר קללה והסתלק לענייניו. למחרת בצהריים רצנו לתעלה חסרי נשימה, כנראה שקיווינו לראות שהם החריבו אותה, שהם מכירים במאוויינו לנקום בהם. התעלה נשארה בדיוק כמו שהייתה, אפילו בכף המרק שהשארנו שם איש לא נגע. באותו רגע שנינו ידענו שהילד מהבניינים הגבוהים לא ראה שום תעלה, שאולי אין תעלה, ושזה היום האחרון שאנחנו חופרים כאן.