לפני כמה שנים ניהלתי קשר רומנטי עם עורכת מדור הספרות של Ynet דאז. באותו הזמן, יצחק לאור - סופר ומשורר שאני מאוד מעריך את פועלו ויצירתו - החל בהנפקת "מטעם": כתב עת אליטיסטי שייסד וערך. מאחר שבעבר היא הייתה סטודנטית שלו, ומאחר שחפץ לקדם את כתב העת, ביקש ליזום עמה פגישה. הפגישה נערכה בבר אפלולי תל־אביבי. שלוש שעות אחרי זה, היא צלצלה אלי בוכייה. ביקשה שאבוא בדחיפות.
כשהגעתי, סיפרה לי בעיניים דומעות כי זאת הייתה פגישה איומה ונוראה. אמרה שהוא לא חדל להתקרב אליה וללטף את ירכיה, בעוד היא משותקת מכדי לבקש ממנו להפסיק. ברגעים ההם רתחתי מזעם. כמעט שנסעתי לביתו בשביל לבוא עמו בדין ודברים. אלא שהיא הפצירה בי שאשאר לצדה. שאישן שם ואשכח.
בחלוף השנים לא שכחתי, וחרף העובדה שהיא כבר מזמן לא בתפקיד - וכיום אנו בקשרים עמומים - ספק אם שכחה. זוהי, בערך, האינטראקציה היחידה שהייתה לי עם יצחק לאור, סופר ומשורר מכובד, איכותי וחשוב, המעוגן עמוק בהיררכיה האינטלקטואלית הישראלית, והאליטיזם מחבק אותו חיבוק חם ואוהב מזה שנים.
אלא שלאחרונה צצו עוד ועוד נשים המספרות שפגע בהן. אשכר אלדן־כהן הייתה הראשונה לשבור את קשר השתיקה. היא טענה כי אנס אותה לפני שנים. זה לא הוכח, וחוק התיישנות במדינת ישראל מבטל כל אפשרות התלוננות ושפיטה. אולם כשאלדן-כהן העלתה את דבריה מעל גובה פני הים, פתאום התחילו לטפטף ממטרי טענות כמעיין המתגבר.
אשכר גילתה שהיא לא בודדה במערכה, ויש מאחוריה צבא נשים זועמות, העוקבות אחר כל תנועה של לאור. מנגד, אחדים מהברנז'ה הישנה של אנשי הספרות נרתמים ללאור ומדברים בשבחו. חלקם ידידיו, חלקם חפצים ביקרו משום מעמדו וכוח השפעתו במוסדות למיניהם, וחלקם פשוט לא מאמינים שלאור הוא כזה.
לאחרונה זכה לאור בפרס לנדאו בחסות מפעל הפיס, ששוויו 100 אלף שקל. זכייתו לא החזיקה, השאון הציבורי גבר, ואותה עוצמה נשית הביאה לביטול הפרס. תוך כדי, היא גם הזניקה את לאור לכותרות באופן שבו לא היה רוצה להיזכר. נערכו דיונים מתוקשרים: האם זה נכון או לא נכון, הוגן או לא, הואיל והפרס הוא על ספר ולשם האמנות עצמה, ולא לאדם.
כל הדיון הנ"ל אינו אלא אבסורד אחד גדול, כי האדם ואמנותו חד הם. אם לא, אין מצב שאמנותו תחזיק מים. השם יצחק לאור אינו פסבדונים, אלא שם אמיתי. אדם קיים. יש אחד כזה. גם העיתון שבו הוא מועסק ("הארץ"), שהגן עליו בחירוף נפש מטעמים ברורים, פרסם לאחרונה מאמר לא מחמיא במיוחד על אודותיו. אינטלקטואלים מסוימים נסוגים ממנו. הקמפיין שהתחיל באישה אחת הולך וגובר, והסיפורים מחלחלים לרשת.
יחד עם זאת, אני לא חושב שיש לתלות אדם בכיכר העיר, ומשפט השדה שעושים ללאור לא מקובל עלי. אבל איני סבור כי יש לגעת באישה אם אינה חפצה בכך. חוק ההתיישנות על ענייני האונס בישראל הוא ביזיון ותעודת עניות, דבר שיש לתקנו במהרה. כי אין התיישנות על דברים כאלה ואישה היא דבר קדוש. כל אישה. רצונו של אדם כבודו, ואם באה אוטוריטה כלשהי, ובאצטלה של אינטלקט וקידום ספרותי, או אקדמי, כופה מגע פיזי, יש להוקיעה מיד. מיד. וכן, בכיכר העיר.
למה? למען ייראו! שוב, בעוד שורות אלו נכתבות, עדיין אין הוכחה למאומה ולאור נהנה מחזקת החפות. יש שמועות ויש סוג של תושב"ע (ר"ת: תורה שבעל
פה). מה שכולם באקדמיה ובעולם הספרות כבר יודעים מזמן. השינוי הוא לידתו של כוח נשי כביר, הפועל ללא לאות לחשוף את חדלונו של יצחק לאור, כשהן חדורות אמונה בצדקת הדרך. גם אינטלקטואלים אחדים מתחילים להגיב. לאט. בחשש. חלקם יושבים על הגדר וממתינים. מסרבים לדבר. דבר אחד בטוח: לאור לא ייזכר בגין אמנותו - הטובה באמת - אלא בגין הטענות נגדו על פרשיות אונס.