דורון ברוש מסביר למה להיות יאכנע פולנייה זה לא סתם עוד מקצוע

הטלוויזיה הייתה מכוונת במקרה לערוץ 2 - "במקרה" אני כותב, כי יש לי תקוות מועטות בלבד ביום שישי בשעת לילה מאוחרת מאחד מערוצי הברודקאסט. בעצם גם לא צפיתי, המכשיר נשכח וזמזם ברקע בלי מטרה, כשדיאלוג שנשמע שם איכשהו משך פתאום את תשומת לבי. קול א' שאל "מה הרגשת כשענבל אמרה לך בהריון?". קול ב' ענה "מאוד התרגשתי, הייתי מאוד מאושר". קול א' שאל "איך ציון ואסי הגיבו על ההריון?". קול ב' ענה "הם נורא התרגשו".
 

אז נכון, כפי שציינתי, שתקוותי ביום שישי בלילה מערוץ ברודקאסט מועטות, אבל הן לא מועטות עד כדי כך. וכמו שקול ב' מאוד התרגש בנקודות שקול א' ציין, גם אני מאוד התרגשתי, עד כדי כך ששערותי על העורף סמרו, והרגשתי שאני חייב ללכת אל הטלוויזיה לראות מה מייצר את ההתרגשות הגדולה כל כך. על המסך הופיעו שניים, אחד נראה לי מוכר באופן יחסי, ולחיצה על מתג האינפורמציה לימדה אותי שאחד צחי קומה מראיין את אחד שלום מיכאלשווילי, בתוכנית הקרויה “סלבריישן".
 

את שלום מיכאלשווילי אני מכיר. על צחי קומה לא שמעתי מעולם. מישהו אחר אולי היה נעלב. אני חשתי גאווה. זה קורה לי לא פעם. איזשהו שם מוטח לחלל, ומתברר שהוא דוגמן/דוגמנית/פליט ריאליטי/סתם אדם המוכר באיזה יקום בידורי או סצינה ואני לא שמעתי עליו מעודי, ומיד אני מתמלא גאווה. אני מרגיש שלא כל תא אפור מהמלאי שלי מועמס במידע מיותר, ובכל זאת אני מצליח לשמור את האף מעל דייסת הבוץ המקומית. בדיוק למען הדברים האלה יש גוגל. אז בגו זקוף ובראש מורם הלכתי לויקיפדיה שלימדה אותי שצחי קומה הנ"ל הוא רכילאי ותיק, כתב ואיש טלוויזיה, ובתוכניתו החדשה “סלבריישן" הוא אמור לראיין סלבריטיז (סחתיין על המקוריות) ו"לחלוב" מהם פרטים רכילותיים מחייהם.
 

הרעיון כשלעצמו בטח לא רע. אני לא מתכוון להעמיד כאן פני פיינשמקר ולעקם את האף רק כי מישהו דוחף את האף שלו לעסקים של אחרים. כמו מרבית המקומיים אני עוקב אחרי הקפותיה של בר רפאלי סביב הכדור ותוהה מתי עדי כבר יציע. גם תמונות עדכניות של יעל בר זוהר אני לא מחמיץ. וכבר חודשים אני משוטט ברשת ולאכזבתי לא מאתר את סרטי העירום הגנובים של קייט אפטון (אשמח כמובן לקבל לינק, תודה).
 

כך שהרעיון של ראיון רכילות כשלעצמו בוודאי לא רע. בטח בימים של בחירות, כשהמרב שניתן לצפות לו הוא קלוז אפ של ציפי וגיבורי ־ הבית היהודי משוררים על ערכים בראיונות אולפן. אלא שכמה דקות צפייה בצחי קומה לימדו אותי שלא בטוח שהוא האיש שימלא את צרכי הפחות אציליים. להיות יאכנע, בטח שבטלוויזיה, זו מלאכה שדורשת סוג של אישיות מעוקמת שלא בטוח שיש לצחי קומה. ויקיפדיה מהללת את הישגיו בענף, אבל מול המצלמה צחי קומה לא מפתה אותי לצפות או להאזין לו.

הוא לא חמוץ, הוא לא רשע, הוא לא מתגרה, הוא מנסה להיות סחבק. ככה לא בונים חומה. לא ראיתי אותו מגלגל שיחה שתגרור את המרואיין להתפשט מנכסיו (או ממכנסיו) האישיים בלי לשים לב. ראיתי ועוד איך כיצד ארסנל השאלות המצומק שלו ("איך הרגשת כאשר...") משאיר את הדו שיח ברמת ־ התפל עד כדי יצירת מבוכה.
 

צחי קומה, שזכה למדרגת טאלנט בערוץ 2 (ויקיפדיה, ויקיפדיה), עוד לא התמקם היטב בכורסת המראיין ב"סלבריישן". הוא מנסה להמציא את הגלגל מחדש: גם להיות רכילאי וגם נחמד. לא ילך לו. הרכילאות התפתחה וזוקקה לאורך אלפי שנים. הוא לא יכול לזלזל בה ולשאול את המרואיין שוב ושוב איך הרגיש. כאן זה לא ספת הפסיכיאטר. צחי קומה חייב להיות מרושע, ואם אין לו מעיין פנימי שמטפטף את החומר הזה בשלוף, שיחזיק כותבי בדיחות שיכינו לו רוע כתוב לפני השידור. אחרת אי אפשר. להיות יאכנע פולנייה זה לא סתם עוד מקצוע, זה מדע מדויק.

הרבה שיחות שאני מנהל בזמן האחרון מגיעות לשלב שבו שאר המשתתפים בוהים בי ברחמים ואחד מהם אומר, “מה, אתה לא מכיר את..." - וכאן מגיע שם של אתר או אפליקציה, ואחריו “אתה חייב להיכנס, יש שם אלפי סרטים וסדרות, והכל בחינם". ובאמת אני נכנס לאתר או האפליקציה ובכל פעם נדהם מחדש מאלפי הסרטים והסדרות, אם רק יודעים איך לחפש, שפשוט מתגוללים על הארץ בחינם.
 

בכל הקשור למתרחש ברשת אני משתייך לתקופת האבן. שרתים, עננים, אפליקציות - כל זה מתרחש גבוה מעל ראשי. השבוע שוחחו לידי כמה טיפוסים דיגיטליים כאלה והשליכו לאוויר מילה חדשה לא מוכרת - “פריקאסט" (נדמה לי). העמדתי פנים שיש לי מושג כדי שלא יחשבו שאני אידיוט מושלם. צחקתי במרץ כשהאחרים צחקו. הנהנתי כשהם הנהנו, ופעם אחת, בטיימינג מדויק ככל שיכולתי להעריך, קראתי "מה פתאום".

היום מחברים את הסלולרי לטלוויזיה, את הטאבלט לסלולרי, את הטלוויזיה למכונת כביסה, ואת מכונת הכביסה לכלב של השכנים. עם או בלי פריקאסט (קראתי ברשת מה זה. לא הבנתי מילה), נשפכת מהמסך כמות עצומה של אפשרויות צפייה שאין דרך מדויקת לתאר אותה מלבד שיטפון.

לא תקבל עוד הזדמנות. "כח". צילום: באדיבות הוט

גם מאותגר טכנולוגית כמוני עומד (יושב) בפה פעור מול אלפי האפשרויות הקיימות בכל רגע, ומשלטט כתקוף עווית ברחבי העולם בין סרטים לסדרות ומשחקים. איפה הימים שבהם חיכיתי קצר רוח שבוע שלם, נאמר, לפרק הבא של "פרקליטי אל־איי". היום הסיכויים שאעקוב אחרי סדרה כלשהי מתחילתה ועד סופה שואפים לאפס. בזמן שחולף בין העלאת פרק אחד לרשת לבין זה שבא אחריו עולות לאוויר עשרות סדרות חדשות, אם לא יותר.

אלא אם כן מדובר ב"סופרנוס" הבאה. ב"שובר שורות". ב"סמויה" החדשה. אם סדרה היא נצחית באיכויותיה, היא תזכה ממני לפרק ב'. אם לא, שתחפש את החברים שלה. השבוע צפיתי ב"כוח" שעלתה בהוט. הקדשתי לה פרק שלם מזמני. היא לא תזכה לפרק נוסף. לא מכיוון שהיא רעה במיוחד. אם כבר אז להפך. “כוח", בהפקתו של הראפר " 50  סנט", עוסקת בסצינת המועדונים ובסחר הסמים בניו יורק. היא עשויה היטב, מלוטשת, הפושרים ברחובות אינם ילדים מהפרוג'קטס או זונות נרקומניות נקובות איברים מאלפי הזרקות, אלא נשים צעירות אלגנטיות שהחומר מוחבא במעטפות דואר בתיקיהן המהודרים.
 

50 סנט, בתפקיד ג'יימי, ראש הארגון, מנהל חיי משפחה מסודרים, אב לארבעה, נשוי, מתמודד עם קשיי נישואים - הפיתויים שבחוץ, חמותו הארסית, עייפות החומר. פנסיה וחיים שקטים מתחילים לקרוץ לו. סיוטים רצופי פנים של אלה שהרג רודפים אותו. אהובה ישנה נכנסת לתמונה ומרעידה את הקרקע תחת רגליו עוד יותר. תנוח דעתכם, הוא אינו טוני סופרנו החדש. הניסיון לתפור לו סיוטים אינו עומד בתחרות עם הדמעות של טוני בקליניקה של ד"ר מאלפי. ההשוואה בוודאי אינה הוגנת - לא כל סוחר סמים טלוויזיוני מחויב להיות גדול מהחיים כסופרנו, שבא לעולם פעם בדור.
 

אבל הסיכויים של “כוח" להבליח ליום שידורים אחד ולהיעלם די גדולים. מול עינינו מתרחשת מהפכה, ועל כן הסיכויים הם שלא אצפה בפרק השני. אני פשוט אשכח. השיט פון עז וגדול מדי.