ההצגה חייבת להיפסק: את מי בישראל מעניין האוסקר?

ניסיתי לצפות השבוע בטקס האוסקר. הצבתי לעצמי מטרה כמו בריצות ארוכות המתבססות על סבולת לב־ריאה ועל חוסן נפשי: יהיה קשה, אני יודע, אבל תגיע לפחות עד החצי, ומשם נראה. נכשלתי. חצי שעה מיריית הזינוק נפלתי בצדי הדרך כמו נמושה, מייבב, לא יכול, פשוט לא יכול לראות אוסקר.

אני מחטט בזיכרוני, ככל שהוא מאפשר לי, ומנסה למצוא מילה טובה אחת על ערימת הקש והגבבה הזאת ומעלה בידי כלום גדול. מה לנו ולהם. מה לילידים בישראל של הסחבק והחמסין (או־טו־טו מגיע) ולשמלת הג׳יבנשי (אם לא טעיתי ברשימותי) שלבשה ג׳וליאן מור. מה לנו ולזיבולי השכל של אמריקה פררה (זה שמה. בדקתי בויקיפדיה) על ההתרגשות העצומה שעוררו בה הדמויות שיצרו האנימטורים באיזה סרט שהשתתפה בו. לסבתא של מי אכפת.

בלתי אפשרי להבין למה יישאר מישהו ער לילה שלם ויתנדנד כל יום המחרת בג׳ט לג רק כדי לגלות מי הזוכה באוסקר על התלבושות המוצלחות והפסקול הטוב ביותר. באמת היה מישהו שצפה בשידור הזה לאורך כל הלילה? בדיוני הפרשנים על צבע השמלה של איזו כוכבנית ביחס לצבע הסנדלים שלה? היה איזשהו רייטינג לקשקוש המקושקש הזה?

הלן מירן בטקס האוסקר, צילום: רויטרס
 

כמו כל אחד אחר אני אוהב לצפות בסרטים. ואני יכול לחיות בשלווה בלי לפגוש מישהו מהשחקנים האהובים עלי בסיטואציה שונה מאשר על המסך הגדול. לא תמצאו אותי צורח באקסטזה או נלחם להשיג חתימה ליד שטיח אדום בגראמי או באוסקר. אני לא אבטל פגישה, כמו שאומרים, כדי לפגוש מישהו מהם. אני מעדיף גם לא לקרוא ראיונות איתם. הניסיון מלמד שהיכרות קרובה מקלפת מהם את ציפוי הפנטזיה.

פעם שיניתי מסלול טיול בגרמניה ברבע שעה כי ברדיו אמרו שמייקל ג׳ורדן נמצא בבסיס של הצבא האמריקאי בסביבה. אז נסעתי ונדחקתי בין אלף חיילים אמריקאים נלהבים ועמדתי ליד מייקל ג׳ורדן ולא הרגשתי כלום. גם המצלמה שקעה באדישות קטטונית ולא עבדה.

אני חושב כיצד הייתי נוהג אם מישהו היה מסדר לי כרטיס לטקס האוסקר ואפילו שולח לי טוקסידו בחינם, ובוחר להשתמש כאן במשפט בוטה מעט אבל מנסח את תחושותי בדיוק, מפיו של השחקן אלן ארקין בסרט ״ארגו״: ״אני מעדיף לספור את הפרעושים על הביצים של הכלב שלי מאשר ללכת לטקס״.

הזדמן לי לפני לא מעט שנים להיות באירוע חברתי שנכח בו גם שייקה מהגשש. בפעם הראשונה שהוא פצה פה וביקש מאחד האורחים שיעביר לו את קערת הבייגלך נפלתי ברצפה מרוב צחוק. יש אדם נוסף שיכול לגרום לי להתנהגות דומה. אני יכול לעמוד שעה תמימה ליד ג׳ון קליז, שנאמר, אוכל כריך, בלי להוציא הגה מפיו, וכשיבקש, נאמר, שאעביר לו את המלפפון החמוץ, אני נקרע.

אין טעם לנדנד עם פירושים עמוקים לשאלה מה עושה את מונטי פייתון לרלוונטית גם 30 שנה אחרי שהתפרקה, חבריה העלו פימות וקמטים ואחד מהם כבר הלך לעולמו. תסמכו על הסרטים שישודרו בסוף השבוע של פורים שהם מנדנדים מספיק, ויש רגעים שבא לכבות את המכשיר. ג׳ון קליז נותן את ההסבר הממצה שלו בשני משפטים ולא מביט לאחור. יש בעולם כל כך הרבה קבוצות ודתות שאומרות לך מה לעשות ואיך לח-

שוב, אומר קליז, יש כל כך הרבה פומפוזיות. היא הייתה המטרה שלנו. אנחנו יצאנו נגדה.

זו הסיבה לכך שקל היה לאהוב את מונטי פייתון. ההומור שלהם היה נהדר גם בלי לפזר ארס. הם לא היו חמושים בחרבות ובסכיני דקירה, והיו מוכשרים מכדי לתת למישהו סיבה לארוב להם באיזו פינה חשוכה, גם עכשיו וגם אז, לפני עשרות שנים. מלבד כמובן פנאטים למיניהם ואלה הרי שונאים את כולם.

הסרט ״מונטי פייתון: טעם החיים (על הבמה)״, שישודר בפורים הקרוב, הוא תיעוד מאחורי הבמה של מופע האיחוד שנערך לפני מספר חודשים בלונדון. כמה פרטים על המופע: כל הכרטיסים נמכרו תוך 43.5 שניות(!). הצופים הגיעו מרחבי אירופה, ואם לשפוט לפי שיטוטי המצלמה, נולדו אחרי התפרקות הלהקה, מה שלא הפריע ל-60 אלף מהם לגדוש את האולם בארבעת ערבי ההופעות, כשערב אחד מועבר בשידור חי למדינות רבות בעולם. המופע נעשה על ידי הלהקה כדי להיפטר מתביעה משפטית טורדנית שרדפה אותם במשך שבע שנים, והם חיפשו מקור כלכלי להוריד את הקוף מהגב. סטיבן הוקינג, הוא ולא אחר, השתתף לשניות קצרצרות בהופעה.

הסרט ארוך. שעה וחצי. יש רגעים שקל לאבד סבלנות. אתה נדרש לאהבה הגדולה ללהקה. היה עדיף אילו היה יותר מונטי פייתון בהופעה על הבמה ופחות דברת. כמה הנאה כבר אפשר להפיק מטרי ג׳ונס יורד על מנת פסטה. מילא הספוט היה על ג׳ון קליז, שבכל רגע מעורר בך את התחושה שאו-טו-טו ייכנס מנואל מברצלונה. או שייקח את ג׳יימי לי קרטיס לקן האהבים שלהם על התמזה ויחרמן אותה בשליטה שלו בשפה הרוסית.

בסדרת הפרקים ״מונטי פייתון: הקטעים הטובים (בעיקר)״ שתשודר לאורך ימי החג,יש כבר הרבה מונטי פייתון, בתצורת אמנים בוחרים את הקטע הקומי האהוב עליהם ביותר מיצירות הלהקה. זהו החלק המוצלח ביותר מכיוון שהוא ב-vod, ובשנייה שהאמנים שנקראו לדגל, ג׳ים קארי, טרייסי אולמן ומייק מאיירס מתחילים להמטיר את הקלישאות הבלתי מעניינות שלהם, לוחצים פורוורד והופ, הם נעלמים, ועל המסך נותרים רק מונטי פייתון הנפלאים. באופן אישי הרגשתי תענוג להיפטר מג׳ים קרי, שבעיני תמיד עורר חידה כיצד הגיע כה רחוק אדם שכישרונו היחיד הנו היכולת לפעור פה לממדים שגורמים לאליג-טור להסמיק. גם לדלג על ג׳ים קרי, וגם לקבל מונטי פייתון בכמויות. נהדר. מי צריך יותר. אל תחמיצו.

זו ההצלחה שלו כמאמן נבחרת הכדורסל, או שאולי איש מפרנסי הערוץ לא אומר לו, בחייאת ארז, תרגיע קצת, אז אדלשטיין, איש חביב, משתלט על המיקרופון ושוטף את הצופים עם קורס כדורסל בסינית למתקדמים. כך זה היה בגמר גביע המדינה בין מכבי תל אביב להפועל ירושלים ביום ראשון האחרון, וכך במרבית השידורים שלו בזמן האחרון, ככל שהוא תופס ביטחון ותאוצה.

אדלשטיין לא מבדיל בין אימון כדורסל לקומנ-טייטור כדורסל בטלוויזיה. זה בסדר לומר פעמיים בשידור פיק׳נרול. לא בטוח שמרבית הצופים שלו מבינים מה זה אבל ניחא.

האם ברקת יצא למסע עם הפצוע והמחבל? צילום: מהטוויטר
הם ישרדו את זה. וגם לפרשן מגיע קצת נחת. אבל כשאדלשטיין עובר לסינית שוטפת, אומר שבמקום פיק׳נרול השחקן מבצע פיק׳נפאף, זה בדיוק הרגע שבו במאי השידור היה צריך להשתולל עליו בשאגות באוזניות שיירגע, ולא עשה את זה. עובדה: התקפה אחת אחר כך אדלשטיין טוען-צועק שהחוסם לחוסם ומעביר את הכדור לצד החלש. וכאן לא רק הוא איבד למשל את אבא שלי. כל השידור איבד את אבא שלי.

אבא שלי נקלע לגמרי בטעות לשידור. כדורסל ביומיום לא נוגע לו. אבל המשחק המצוין תפס אותו לרגע. אלא שאחרי שלוש התקפות של פיק פאף אדלשטיין וטריפל טים בחלש, אבא שלי, ואבא של השכן, מנתקים מגע מהקשקשת הבלתי מובנת הזאת והקשר לערוץ ולשידור מתרופף. עוד משפט אדלשטייני בניב קנטוני והם מתחפפים לערוץ אחר.

מי שצריך בבוקר למחרת המשחק להתפוצץ

מזעם הוא סמנכ״ל השיווק של אלקטרה. הוא משלם מיליונים כדי לקבל את השם אלקטרה על הגופיות של מכבי, ואבא שלי, לקוח פוטנציאלי מצוין, לא ראה ביום ראשון אלקטרה, לא שמע את רסקין אומר מכבי אלקטרה, אבל שמע את ארז אדלשטיין, באמת איש חביב, עושה פיק׳נפאף מהעבודה.

האם נכונה השמועה שלאור הופעותיהם המוצלחות בערוצי הטלוויזיה השונים, ניר ברקת ואסף יוצאים למסע עולמי עם הפצוע והמחבל? האם גם נכונה השמועה שברקת מכר את הזכויות לספר בשם ״ברגעים כאלה מסתערים בלי לחשוב״?